עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

מדאמס – חומוסיה אחרת

כשאתם שומעים את המילה "חומוסיה" – מה הדבר הראשון שעובר לכם בראש ?

לי עוברים שני דברים – הדבר הראשון זה "חומוס צ'יפס סלט?" (במבטא) והדבר השני זה החומוס פול שגדלנו עליו בנתניה.

*

יצא לי להגיע עם זוגתי שתחיה לחומוסיה אחרת – "מדאמס" – הסניף החדש בשינקין בתל אביב (כשר).

מיד כשהתיישבנו ניגשה אלינו מלצרית חביבה, הגישה לנו תפריטים ומספר צלחות עם חמוצים ביתיים שנכבשים במקום ושאלה אם היא יכולה להמליץ על משהו.

קערה של פלאפל ירוק הגיעה במהירות יחד עם קערה קטנה של צ'יפס דק-דק עם טעם ומרקם מיוחדים.

קערית עם סלט חצילים בטחינה עם טעם אלוהי חוסלה (בלי פיתה – על המזלג) והוחלפה מספר פעמים.

*

מאחר ואשתי לא אוהבת דברים מסוימים על החומוס שלה, היא הזמינה חומוס עם פטריות ואת עיני צד החמשוקה… חומוס עם שקשוקה (כבר הרבה זמן שלא אכלתי אחד כזה).

(החומוס נעשה במקום על פי מתכון עכואי של אבו-סעיד)

המנות הגיעו תוך שניות ואנחנו התחלנו לאכול. לא דיברנו ביננו כמעט עד שהמנות חוסלו כליל.

וואו – זה היה פשוט טוב !

אבל עכשיו צריך לבדוק את הדבר השני שהמקום מתמחה בו – הפול.

קיבלתי צלחת מלאה בפול, עם נגיעות טחינה. הפול היה טחון והוא החליק לי בגרון.

* השם "מדאמס" מגיע מהמושג המצרי "פול מוכן WELL DONE"

לאורך כל הישיבה שלנו המלצרית תיזזה בין השולחנות כשהיא דואגת להביא את ההזמנות לכולם במהירות מדהימה ובין לבין גם ממלאת צלחות חמוצים ומפנה צלחות שהתרוקנו, והכל בחיוך ובאדיבות.

הפיתות היו חמות וטריות וטעמן היה כשל פיתות שנאפו ממש עכשיו.

בנוסף, ניתן לבקש פיתות מקמח מלא ואף פיתות ללא גלוטן (!)

ועכשיו, כשאנחנו יושבים ומביטים בתימהון על הכמות שאכלנו ועל המהירות שהמזון נגמר מהצלחות, הגיע זמן הקינוח…

קודם כל נמזג קפה שחור מפינג'ן נחושת לכוסות קטנות ואחריו הגיעו הבוואריה והמלבי, שהם הדברים היחידים שלא מוכנים במקום, אלא מגיעים מספק חיצוני.

גם הקינוחים לא אכזבו ולירון ואני חלקנו אותם בינינו, כשאנחנו מתענגים על "המתוק שאחרי".

*

סיור במקום עצמו (מאחורי הקלעים) מגלה מטבח שנראה כמו בית מרקחת מבחינת הנקיון שלו.

*

שיחה ערה ביני לבין אחד השותפים – טוני ניצן, מהבעלים של פאב הקופסא המיתולוגי גילתה נושא שיחה משותף – מכבי נתניה (כדור-רגל) ולבקשתו אני מוסיף שורה : "בעזרת השם שמכבי נתניה לא תרד ליגה".

שנקין:  רחוב יצחק נפחא 3, ליד גינת שנקין
שעות פתיחה: א'-ה'- 9:00-21:00, שישי- 9:00-16:00
טלפון: 03-5055344

*

שואלים אותי תמיד "מה לגבי המחירים…" אז אני חייב לציין שהמחירים סבירים בהחלט !

חומוס גרגירים – חומוס בתוספת גרגירים, טחינה וביצה חומה (26 שקלים),

מסבחה- גרגירי חומוס, טחינה, פטרוזיליה הנטחנת ידנית בעת ההזמנה (26 שקלים),

קומפלט הבית- חומוס, גרגירים, פול וביצה ( 26 שקלים),

חומוס שוקה – מנת חומוס שבמרכזה שקשוקה מביצה אחת בתוספת טחינה ופטרוזיליה (29 שקלים),

מעורב מדאמס- חומוס, 5 כדורי פלאפל, סלט וביצה חומה (29 שקלים)

ארוחת ילדים – חומוס ילדים , 3 כדורי פלאפל ,צ'יפס , סלט ירקות אישי , וכוס ענבים /לימונדה (19 שקלים).

טאפס מדאמס זוגי – חומוס לבחירה –צ'יפס , פלאפל סלט חצילים , צ'יפס , סלט ירקות פיתות חמוצים , לימונדה / ענבים (48 שקלים).

חצי מנה פלאפל בפיתה +כוס לימונדה/ ענבים (10 שקלים)

מנה פלאפל + כוס לימונדה/ ענבים (20 שקלים)

מתוקים-  מלבי או בוואריה (12 שקלים).

* עסקיות כל היום- חומוס לבחירה+ סלט אישי+ 3 כדורי פלאפל+ צ'יפס+ שתיה לבחירה (39 שקלים).

מסעדת זינגר'ס

זינגר'ס מסעדה / ביסטרו

יום הולדת לשקד. הילדה הגדולה שלי כבר בת 7, ובחופש הגדול היא עוזרת לאמא בעבודה.

ומה היא רוצה לאכול לארוחת צהריים מלכותית, כיאה לילדה בגילה ? כמובן ! את הדבר שהיא הכי אוהבת – קלמארי מטוגן…

אז נסענו למסעדת זינגר'ס בבורגתא.

המסעדה נמצאת בלב המושב במבנה של בית כנסת משופץ, כאשר מסביב יש גן פסלים של האמן יגאל תומרקין.

בכלל, כל המסעדה נותנת הרגשה של כניסה לעולם אחר, להסטוריה של המדינה.

אני, בהיותי קרניבור מושבע, הזמנתי נתח קצבים בתוספת פירה תפו"א.

הבשר הגיע עשוי בדיוק כמו שאני אוהב, או יותר נכון – בדיוק כמו שנתח קצבים צריך להיות כשהוא טובל ברוטב שמנת וזרעי פלפל ירוק.

הפירה עם חלב הגיע בצלחת נפרדת כשעליו מפוזרים כמה שבבי שקדים מולבנים (מצויין).

אשתי שתחייה הזמינה פסטה פירות-ים – צלחת גדושה בפסטה עם כמות נדיבה של טבעות קלמארי ושרימפסים אדמדמים – ברוטב שמנת ובטיבול מדוייק.

חסרה היתה מעט גבינה צהובה מגורדת מעל הפסטה (לטעמי).

שקד הקטנה (גדולה) – לה הזמנו בהתחלה סלט ירקות עם קלמארי, כשביקשנו במפורש שאת הקלמארי יכינו בנפרד… זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו אוכלים שם וכבר הזמנו את המנה הזאת בעבר… אולם הפעם הקלמארי הגיע עטוף בעגבניות מיובשות ושקד לא היתה מסוגלת לאכול את זה. לזכותם יאמר שללא שאלות נוספות החליפו את המנה למנה נוספת של פסטה פירות-ים (ללא שרימפס – לבקשתנו).

כמו שאפשר לראות מהתמונה, המנה היתה לה מאד טעימה.

=

הדבר החיובי שאני יכול להגיד על המקום הוא, שהמנות יוצאות טריות ומוכנות באותו הרגע שמבקשים אותן. ברם אולם, איך יכול להיות ששתי מנות זהות (למעט השרימפס שלא הוכנס למנה השניה), יגיעו עם טעם שונה ?!

לאחר בירור מעמיק גילינו את התשובה – במנה השנייה הבזיליקום היה קצוץ הרבה (אבל הרבה) יותר גס, מה שנתן טעם שונה למנה – לא שהיא לא היתה טעימה – רק שונה…

 =

בתוך המסעדה שרר חום נוראי. נכול שבחוץ היו כמעט 40 מעלות, אבל 3 מזגנים שעובדים במלוא העוצמה ושני מאווררי תקרה לא הצליחו לקרר מספיק את המקום ואנחנו החלטנו לוותר על הקינוח ולסיים את הארוחה.

=

לסיום, האם נחזור לשם ? בוודאי. רק נקווה שהטבח יכין את אותה מנה שהוא הכין בפעם הקודמת 🙂

אה.. וכמעט שכחתי – איפה זה נמצא ? מושב בורגתא – אחרי כפר יונה לכיוון כביש 6.

http://www.zingers.co.il/

3.14 … לא בדיוק כמו בבית ספר

מי לא זוכר את המספר המופלא הזה… פאי – 3.14

בתיכון אני וחבר התחרינו מי מצליח לזכור יותר מספרים אחרי הנקודה – אני זכרתי משהו כמו אחד עשר בערך (דפוקים).

אז כשראיתי אתמול את השם "פאי" מתנוסס על חזית של מסעדה, אמרנו (זוגתי ואני) – "צריך לבדוק".

מה עוד שהם מתמחים במאכלי עדות ובמסעדת בשרים.

לצערינו הגענו בסביבות השעה 7 בערב, כל התבשילים כבר חוסלו. אז הזמנו לנו מנות בשריות – והם ממש לא אכזבו.

השולחן התמלא במינים שונים של סלטים (לא… לא כמו במסעדות "אותנטיות") – ירקות טריים ומתובלים נפלא.

יחד איתם הגיעו פיתות חמות ולאפה גדולה וטרייה, שנדמה כאילו נאפתה במקום.

חיפשנו לנו מה לאכול, והתחלנו עם "מנת הילדים" – שניצל וצ'יפס לילד …

 השניצל היה ע נ ק . הוא היה בקוטר של בערך 20 סנטימטרים. איך ילד יכול לאכול דבר כזה !?

נמשיך עם הצ'יפס – הוא הגיע בתוך קערה ע נ ק י ת. היה שם בערך 250 גרם צ'יפס – לילד…

חבל שהצילום לא ממחיש עד כמה הקערה היתה גדולה ואת כמות הצ'יפס העצומה.

אישתי הזמינה לעצמה שיפוד אחד של קבב ושיפוד של פרגית.

השיפודים היו כל כך טעימים שלא הספקתי לצלם אותם אפילו והם פשוט נעלמו להם…

אני הזמנתי לי סטייק אנטריקות 300 גר' (מדיום – רייר) וקיבלתי אותו עשוי בדיוק במידה.

אוי זה היה טוב…

מאחר והמקום כשר, הקינוח היה פרווה – אבל גם הוא הפתיע לטובה. גלידה שוקו וניל בצורת לב על מצע שוקולד עם שקדים מרוסקים מלמעלה, שאותה אכלנו כשאנו לוגמים כוס קפה שחור חם.

המחירים שווים לכל נפש ולא בשמיים, ושני דברים שבלטו ואני רוצה לציין לטובה (מלבד האוכל) – הראשון, זה השירות. המלצרית היתה קשובה אלינו ודאגה שלא יחסר לנו כלום, תמיד עם חיוך ותמיד מוכנה לשרת.

הדבר השני, עד כמה שזה יישמע מוזר – אלו השירותים, שמעוצבים יפה ומבהיקים בנקיונם. לא הייתי מזכיר אותם אילולא הם ממש ממש בלטו.

בשעות הצהריים ניתן למצוא במסעדה מאכלי עדות, כל יום משהו אחר – טג'ין, מג'דרה, תבשילי בקר, ממולאים ועוד.

המסעדה נמצאת באזור התעשייה תנובות (צמוד לסופר מרקדו).

מומלץ בחום.

הילד כמובן שלא סיים את השניצל ואנחנו שלושתנו לא השתלטנו על הכמות האדירה של הצ'יפס, אז לקחנו בדוגי באג.

עכשיו צריך למצוא איזו שעת צהריים כדי לבוא ולבדוק את מאכלי העדות שנשמעים כל כך מבטיחים.

בתיאבון…

ג'וק ב- 26 שקלים

איך לא קיבלתי ג'וק בגלל 26 שקלים ?

לאחרונה הגיע הזמן להחליף את הרכב.

אני פעם בשלוש וחצי שנים זכאי להחליף את הרכב שלי.

למותר לציין שהרכב משרת אותי לצרכים רפואיים, שכן אני נכה של משרד הבטחון.

אז אשתי שתחיה ואנוכי שקלנו איזה רכב לקנות.

אני, בפרץ אימפולסיביות – שילמתי מקדמה על סך 1,000 שקלים לטויוטה קורולה.

לאחר מחשבה משותפת, החלטנו לוותר על הטויוטה ולקנות ניסאן ג'וק. כן כן, הרכב עם המראה הכי מוזר (יש שיגידו – מיוחד) שיש בשוק הישראלי היום (בנפח של עד 1,600 סמ"ק).

נכנסנו לסוכנות ניסאן בנתניה, קיבלו אותנו יפה, עם חיוכים וקפה וסגרנו עסקה.

עד כאן הכל טוב ויפה.

כאשר הגיע האישור על העסקה ממשרד הבטחון, באתי אחר כבוד והבאתי את הרכב שלי ל- "טרייד אין", הוספתי את ההפרש (4,500 שקלים) והמתנתי לרכב הנכסף שיגיע.

באותו מעמד ביקש ממני מנהל המכירות לשלם את אגרת הרישוי על סך 26 שקלים.

הוצאתי שטר של 100 ונתתי לו. במקרה, או שלא במקרה לא היה לו עודף, אז הוא אמר לי : "עזוב עכשיו, תשלם לי כשתיקח את האוטו".

עד כאן סבבה.

כעבור מספר ימים הגיע הכסף ממשרד הביטחון ואנחנו התחלנו לספור 14 ימי עסקים עד לקבלת הרכב מהסוכנות, שבינתיים נסגרה ונפתחה שוב ע"י בעלים אחרים.

לאחר כ- 7 ימי עבודה (יום שני) התקשרתי לסוכנות לשאול מה מצב הרכב, ובקשתי שאם הם יכולים לזרז את העניינים כיוון שאנחנו כרגע ללא רכב (נתנו אותו בטרייד אין).

הנציגה הודיעה לי שהרכב מוכן והוא נמצא כרגע ברישוי, היא המליצה לי להתקשר יומיים מאוחר יותר והיא תנסה לזרז את הגעתו של הרכב.

ביום רביעי התקשרתי ודיברתי אחר כבוד עם מנהל המכירות בכבודו ובעצמו (שלא ידע דבר על השיחה שלי עם העובדת שלו יומיים קודם לכן).

"מה קורה עם הרכב?" שאלתי, והוא ענה לי "הרכב תקוע ברישוי…" לא ממש הבנתי, זה רכב חדש, על מה הוא תקוע ? למה ?

שאלתי אותו והוא ענה לי בנון-שנלטיות "לא שילמת את האגרה של 26 שקלים, אז לא מעבירים את האוטו טסט…"

הייתי בשוק !

על 26 שקלים הם מחזיקים לי את האוטו ?

אמרתי לו מה שאמר לי מנהל המכירות לפניו (לא היה לו מושג גם על זה), ואמרתי לו שישלם את הכסף ואני אחזיר לו כשאני אבוא לקחת את האוטו… הרי לא מדובר על מליונים, סך הכל 26 שקלים, וזה גם לא חלק ממחיר הרכב – הכסף הועבר להם. זה סך הכל פורמאלי – רישוי של רכב נכה.

"אני אעשה את זה ואני אשתדל שהרכב יהיה מוכן עד יום שני". זאת היתה ההבטחה שלו אלי (להזכירכם – היום יום רביעי).

ביום ראשון אחר הצהריים אני שוב מרים טלפון לסוכנות (למחרת הרכב אמור להגיע – לדבריו "הוא ישתדל" בכל אופן).

"הרכב עדיין תקוע ברישוי"…

? ? ?

עדיין ?

במקרה היינו ליד הסוכנות אז נכנסנו לדבר אישית עם הברנש.

"אתה לא מבין" הוא התחיל להסביר "אמרתי שהשליח מגיע אלי ביום שני ואז אני אעביר לו את הכסף (26 שקלים), ישלמו את האגרה בדואר וביום שלישי יעבירו את הרכב טסט.ורק ביום רביעי או חמישי הרכב יגיע".

רק בשביל לסבר את האוזן, ביום חמישי נגמרים 14 ימי העסקים שבמהלכם הם התחייבו שהרכב יגיע אלי.

נכון להיום, בתאריך 28.12.11, לאחר 13 ימי עסקים, התקשר מנהל המכירות והודיע שהרכב לא יהיה מוכן היום אלא רק מחר (אולי) והוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע.

מה למדנו ? 

אם לא הייתי מתקשר ומברר, היה מגיע תאריך היעד (לכאורה) של מסירת הרכב, ומנהל המכירות היה אומר לי "תשמע, לא שילמת את האגרה של הרישוי, אז אתה לא מקבל את הרכב".

למה הסוכנות לא התקשרה להודיע לי שחסר כסף (26 שקלים) ? אחרי שמנהל המכירות (הקודם – אבל אותי זה לא ממש מעניין) סגר איתי שאני אשלם את הכסף הזה בזמן מסירת הרכב !

למה הייתי צריך לברר את זה באופן אישי ולמה למשוך אותי עד היום האחרון ?!

לפי מה שאמרו לי הרכב היה מוכן כבר לפני שבועיים (ביום שהגיע הכסף ממשרד הביטחון).

מסקנה :

לסוכנות ניסאן החדשה בנתניה אני כבר לא נכנס יותר !

גם אם הרכב הבא שלי יהיה ניסאן, הוא לא יהיה מהסוכנות הזאת – אני אסע קצת יותר רחוק אבל אני אקבל שירות נורמלי.

ובכלל, אולי בכלל עדיף לחזור לטויוטה ?! מבחינת שירות – אני יצאתי מאד מרוצה.

אז – תקראו טוב טוב את האותיות הקטנות בכל מסמך שאתם חותמים עליו ואל תאמינו לאף מילה אם היא לא מגובה במסמך חתום.

ושתהיה לכולנו נסיעה טובה, נעימה ובעיקר – בטוחה.

הפרד ומשול

אז אחרי שנה ושמונה חודשים (כמעט), שהילדים ישנו ביחד, ולאחר בקשות מרובות משקד, בתי הבכורה, שמלאו לה 5 שנים לפני שבוע וחצי. החלטנו בצעד נועז להפריד בין הילדים.

הסתובבנו בין הנגריות וראינו אינספור חדרי ילדים ונוער. כי הרי אם קונים אז שיהיה משהו לכמה שנים טובות. ואם קונים חדר לילד אז צריך גם שולחן לגדולה – ואם כבר שולחן אז שיתאים כבר לכיתה א' לפחות.

המחירים היו פחות או יותר זהים בכל המקומות – חדר שינה בסביבות ה- 5,000 ש"ח (פלוס מינוס 1,000 ש"ח תלוי עד כמה עץ מלא רצינו) ושולחנות יש מכאן ועד ירושלים דגמים וצורות.

בצר לנו, שמנו פעמינו לסניף איקאה הקרוב למקום מגורינו (סניף נתניה) – אולי שם נמצא איזה רעיון. אני הייתי נגד, כמובן, אחרי שהם החרימו את האניות שלנו – למה שאני אקנה מהם… אבל אשתי התעקשה… אז נכנסנו לאיקאה כשאני סקפטי שנמצא שם משהו איכותי מספיק וטוב מספיק שנקנה.

להפתעתי (או להפתעתנו)  מצאנו שם מיטה שאפשר להרכיב אותה בגובה 1.20 מ' ומתחת אפשר או לשים מזרון, או להפוך אותה לפינת "זולה". גם אני וגם אשתי שתחייה נדלקנו על המיטה ובאותו הרגע קנינו אותה וגם שני שולחנות כתיבה (זה היה היום האחרון של האיקאה סייל) .

סך הכול יצאנו בנזק של כרבע ממה שהיינו יוצאים אם היינו קונים חדר ילדים קומפלט באחת מהנגריות או החנויות "המתמחות".

היום הפרדנו בין הילדים בפעם הראשונה, עשינו "רמונט" בחדרים – שינינו את הסדר בחדר של שקד, הבת הגדולה, והעברנו את מיטת התינוק של נדב הקטן לחדר החדש שלו. הוא הסתכל עלי במהלך פירוק והכבת המיטה שלו במבט שואל ולא ממש הבין מה ולמה אני לוקח לו את המיטה.

כרגע הוא שוכב במיטה ומנסה להירדם בחדר החדש, עם הקולות והצבעים החדשים, עם המראות השונים ממה שהוא רגיל.

שקד כבר ישנה מזמן – הילדה הזאת – רק שמה את הראש כבר נרדמת 🙂

נדב זה סיפור אחר – הוא נלחם עם השינה – אנחנו רואים אותו מחזיק בכח את העיניים שלו פקוחות וממש מתאמץ לא ללכת לישון (אם הא היה יכול הוא היה דוחף גפרורים כדי לא לעצום את העיניים).

אז עד כמה זה היה נכון להפריד ביניהם ? אני חושב שכן היה נכון (אחרת לא הייתי עושה את זה).

למרות שיש אסכולה שלמה שטוענת שילדים צריכים להיות ביחד כמה שיותר.

עד עכשיו הם היו ביחד והיה להם חדר משחקים משותף (ומבולגן רוב הזמן). החל מהיום לכל אחד יש את החדר שלו, את הפינה שלו ואת המשחקים שהם רק שלו.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני משתכנע שעשינו את הבחירה הנכונה כשהפרדנו ביניהם.

אצל צ'צ'ו במטבח

אם יש משהו שאני אוהב לעשות זה לטייל עם אחי הגדול.

תמיד אני מוצא את עצמי עושה דברים שלא עשיתי בעבר (מסמן עוד V).

גם אתמול עברתי ליד הבית שלו, הרמתי טלפון והופ אנחנו ביחד ברכב נוסעים לסידורים מסידורים שונים ומשונים.

"אז איפה אוכלים צהריים ?"

"אצל צ'צ'ו כמובן".

אני מתבייש להגיד שאף פעם לא אכלתי אצל צ'צ'ו הטריפוליטאי הכי מפורסם בנתניה אז אני שותק ונותן לסתיו לכוון אותי לעבר השוק בנתניה.

"לאחינו הקטן יש יום הולדת בקרוב" אני מזכיר לסתיו, "החלום שלו זה סכין שפים טובה".

"אין בעיה" הוא עונה לי.

ובאמת בלב השוק של נתניה, בחנות קטנה, נמצא מוכר סכינים עתיק עם סכינים משובחות במחיר שווה לכל נפש. קניתי סכין שפים מקצועית של חברת ARCOS הספרדית במחיר של 110 שקלים (להב של "7).

מאחר ושעת הצהריים הגיעה, שמנו את פעמינו לעבר אחד המטבחים המפורסמים ביותר בנתניה – המסעדה הטריפוליטאית של צ'צ'ו.

במסעדה עצמה יש 5-6 שולחנות והמטבח עצמו נמצא בתוך המסעדה ככה שאפשר לראות את הסירים העומדים על הפתיליות הישנות

בכל יום התפריט משתנה בהתאם למצב הרוח של צ'צ'ו – הבעלים המיתולוגי של המקום.

אני הזמנתי מפרום וסתיו הזמין מנה של שעועית שחורה.

כמובן, איך אפשר שהמנות יגיעו ללא קוסקוס אמיתי שנעשה ביד ?!

המנות נראו כאיל הן מיועדות לאנשים רעבים – אין ספק שזוהי מסעדת פועלים אמיתית !

איך אפשר בלי הפילפיל צ'ומה והצ'רצ'יש המעולים והטובים ביותר שאכלתי מעודי.

האוכל הוא במחיר סביר ומיועד לאנשים רעבים שעובדים כל היום וזקוקים למזון כדי להמשיך ולעבוד.

גם אני וגם סתיו לא יכולנו לסיים את המנה (שלא נראתה כל כך גדולה כשהגיעה) שלנו והותרנו, לצערינו,  כמות נכבדה על הצלחת.

אין ספק שזהו אחד המקומות הטעימים יותר שאכלתי בו בזמן האחרון – פשוט וטעים ללא גינוני טקס מיותרים וללא פלצנות "אצלינו מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל".

בקיצור – מסעדת צ'צ'ו – השוק בנתניה – מקום לאכול ולאכול טוב התווסף לאוסף המסעדות פועלים שחייבים לעשות עליהם V !