מאז שזוגתי שתחייה והבת הגדולה שלי הפסיקו לאכול בשר, יותר נכון – זוגתי הפסיקה לאכול בשר והגדולה שלי אוכלת רק ב special occasions – אנחנו כל הזמן מחפשים תחליפים, וטופו הוא אחד המרכיבים העיקריים למנת חלבון, לאלה מאיתנו שהחליטו לוותר על מנת הבשר שלהם.
גם התאומים, בני השלוש מתקשים באכילה של כל דבר, היות והם אלרגיים לביצים, ואנחנו כל הזמן מחפיש להם תחליפים. אז איך מתחילים? יופי – אני שמח ששאלתם.
פטריות היו מאז ומתמיד חולשה שלי – אני זוכר את היום בו הכנתי (אז היא עוד היתה רק חברה שלי בהגדרה) פטריות פורטבלו במילוי בשר ומוקרמות, וכך זכיתי גם לארוחה טובה וגם בליבה של זאת שנמצאת עזר כנגדי ב- 18 השנים האחרונות, ובשאיפה לעוד שנים ארוכות, טובות ויפות יחד.
עברנו על ספרי בישול וחיפשנו באינטרנט, ומצאנו את את פשטידת הפטריות המופלאה הזאת:
נתחיל בהזהבת בצל גדול חתוך דק במחבת, נוסיף 2-3 שיני שום כתושות, את פטריות השמפניון הגדולות שחתכנו לרצועות גסות נזרוק גם לטיגון (בערך 3 סלסילות) ונמשיך תוך כדי ערבוב במשך מספר דקות (בערך 5 דקות), תוך שאנו מוסיפים מעט אגוז מוסקט, רבע כפית טימין ורבע כפית אורגנו (עדיף טרי). מעט מלח ופלפל שחור – לפי הטעם.
אחרי שטיגנו את המרכיבים, טוחנים בבלנדר (אפשר גם במוט) – 300 גרם טופו נקי, 6 כפות של קמח עדשים, מוסיפים כוס אחת של חלב סויה ושליש כוס שמן זית. ממשיכים לטחון עד שמקבלים עיסה חלקה.
בקערה מערבבים את הפטריות המטוגנות שלנו ואת עיסת הטופו שטחנו ומעבירים לתבנית.
לתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות מכניסים את התבנית – לא לשכוח לרפד אותה בנייר אפייה למניעת הידבקות – למשך של 35 דקות.
הילדים עפו על הפשטידה, שבמקור היא הגיעה מספר בישול טבעוני, ואנחנו הוספנו לה טוויץ' קטן.
אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול. תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של… איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו. הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו. הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.
אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף. כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.
הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו. אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי. הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי. לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.
חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.
אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון. הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).
ליד הבריכה
ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.
ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.
בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.
טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.
ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ. באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי. שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה. ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת. מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.
בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות). הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי. ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.
ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.
הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו. והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.
זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).
ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".
יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.
ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!
אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.
אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.
לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק. ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.
אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!
איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי. הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…
כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦
ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר). נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.
חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל. אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב. אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.
ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה. קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.
אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו. זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.
אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת. בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.
אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת. אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.
הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל. הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.
הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי. החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם. הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.
למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).
גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.
אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".
מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם? איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר? מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?
בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי). זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי. הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.
הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה
יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?" …איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה? בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.
אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.
את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.
"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".
אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.
הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל. אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.
כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?
לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…
חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף. גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.
אבל הגעתי ליעד!!!
עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.
אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…
אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.
לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.
היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש. אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).
ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים. ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים… טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.
לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).
באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר. יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי). עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.
יום חמישי בערב, הגדולה בטיול צופים של שלושה ימים ואת הקטן העברנו אחר כבוד לסבא וסבתא, בדיוק כשסיים את הצרצור הקונצרטי הראשון שלו בכינור.
תכנון נסיעה בווייז לאושילנד כפר סבא, מתחם הבילויים החדש באזור התעשייה 'עתיר ידע', ממש מאחורי נווה ימין, על כביש 531 החדש שנפתח לא מזמן…
מתחם חדש של 9,200 מ"ר הכולל אולמות קולנוע וכנסים, שוק אוכל ועוד ועוד.
אנחנו באנו לאולם ספציפי – אולם 18, כדי לטעום את המאכלים שהשף שגב משה הכין לנו (היה ממש וואו) – יש לו גם נציגות נכבדה במתחם – וכדי ליהנות מבכורה עולמית של הסרט החדש בסדרת הסרטים המהירים והעצבניים – מהיר ועצבני 8.
את הסדרה אני לא חושב שצריך להציג – וין דיזל, דומיניק טורטו, מתחיל, הפעם בקובה, את הסרט בסצינת מרוצים 'מהסרטים' (אי אפשר לתת יותר מדי ספוילרים… ואלו עוד יבואו 'בקטנה' – בהמשך)…
מסתבר שהוא ולטי (מישל רודריגז) חוגגים את ירח הדבש שלהם, עד ששרליז ת'רון, מחבלת סייבר ידועה בשם 'סייפר' נותנת לו את הסיבה היחידה לבגוד בצוות שלו ובמשפחה – אאא… התרעת ספוילר… $#%^… דוויין ג'ונסון, הלו הוא סוכן האגף הדפלומטי שנכנס לכלא על פעילותו בסרט הקודם (לא ראיתם ?! רוצו לראות… אחד הטובים), מתעמת פיזית בכלא עם ג'ייסון סטתהאם והשניים מגיעים לצוות הפעולה המיוחד שהוקם כדי ללכוד את טורטו… האם הם יצליחו ?
הרבה דלק נשפך שם מהמנועים, במרדפים עוצרי נשימה ומסוכנים מוות (תרתי משמע). טילים מתעופפים וגם סקי קרח על דלת של למבורגיני כתומה לא יעצרו את הצוות (עוד ספוילר?). אבל כשכלי רכב ומטוסים לא עוצרים, אולי צוללת גרעינית תעשה את העבודה…
ישבנו בכיף, זוגתי ואני, וצפינו במסך הענק, כשאנחנו שומעים את כל המוזיקה והאפקטים בשיטת הדולבי אטמוס (Dolby ATMOS), שגרמו לכיסאות שלנו לרטוט ולנו להרגיש את הסאונד בתוך הגוף.
אולם ברמת VIP, עם משענות היורדות לאחור ומגש לספלים (או לכוסות הקולה) עם סרט שגורם ללב להחסיר פעימה באיזור ה- 7,000 סל"ד ו- 1,000 כוחות סוס.
שורה תחתונה – מומלץ. גם המקום וגם הסרט.
Eyal's Blog 