מחול החרבות

לא. לא מדובר ביצירה הידועה של חאצ'טוריאן (המערכה האחרונה מתוך הבלט 'גאינה')…

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…

לשחזר את אמיליה – קימברלי מקברייט / ביקורת קריאה

מה גורם לאמיליה, ילדה בת 13-14, יפה, מוכשרת, תלמידה וספורטאית מצטיינת, לקפוץ מגג בית הספר (הפרטי) שבו למדה ? יכול להיות שזה קרה בגלל שהשעו אותה לשלושה ימים אחרי שנתפסה מעתיקה בעבודה בספרות ?! או שהיה שם משהו אחר… אפל יותר…

אף אחד לא מאמין בזה שהיא התאבדה, במיוחד לא אימה – קייט, אם יחידנית ועורכת דין במשרד גדול.

קיסר השכונה / נאוה מקמל-עתיר – ביקורת קריאה משותפת

בסלון ביתו, במאהל האינדיאנים שהקים, עולה סיפור בדידותו של גד והחרם שהטילו עליו חבריו. שם, בעולמו הסודי, הוא אהוב ורצוי ומקובל, והוא יכול לעשות בדמיונו כל מה שהוא רוצה, אפילו להחזיר את אבא.

הכל התחיל כשההורים של עידו, הילד מהבית השכן, מביאים כלב חדש הביתה ועידו קורא לו קיסר. לכל ילדי השכונה מרשה עידו לטייל עם קיסר ולשמור עליו, חוץ מאשר לגד. אבל נפשו של גד יוצאת אל הכלב, ובאחר צהריים אחד הוא עוקב אחריו עד לשדרה המרוחקת ומגלה שם דברים שלא אמור היה לראות. מרגע זה שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם…

FemDom (לגילאי 18 ומעלה)

שימו לב, חלק מהתכנים מיועדים לגילאי 18 ומעלה.

רבים מהקוראים ירימו גבה לשם המוזר של הפוסט הזה.

אלה שבכל זאת יריצו בגוגל את הביטוי, אולי יתחלחלו ממה שהם ימצאו שם (ואולי לא).

FemDom – Feminine Domination הוא מושג הלקוח מעולם ה- BDSM (בעברית "עממית" סאדו-מאזו) ומתאר בעצם סוג של "עולם" שבו הנשים שולטות והגברים הם העבדים הכנועים שלהן והן יכולות לעשות בו כרצונן.

בניגוד ל- MaleDom המתאר מצב הפוך לגמרי.

*

OK… מה לי ולביטוי הזה, או יותר נכון – נראה למישהו שאני אעלה כזה פוסט בלי איזה שהוא סימן שהוא למבוגרים בלבד ?! ממש לא.

אני פשוט רוצה לתאר מצב אמיתי לחלוטין, הלקוח ממדינת ישראל בשנות האלפיים ששם ישנה שליטה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים של נשים.

עכשיו צריכים להגיע שלושה סימני שאלה גדולים ואדומים (לא אצלי, אצלכם) – איך זה יכול להיות ? לא יכול להיות ! מה פתאום ! אין דבר כזה ! ועוד ועוד… אז זהו – שיש !

*

סיפור המעשה :

סימן טוב ומזל טוב – התחתנתם . איזה יופי. מסיבה עם DJ מהשורה הראשונה, אוכל ויין כיד המלך, הרב מברך וכולם שמחים ומאושרים ואתם נקשרים לכם באזיקים אחד לשניה ואחת לשני.

love cuffs

עבר לו זמן לא רב, אתם כבר חזרתם מירח הדבש ובת הזוג, במזל טוב, יולדת בן זכר. שוב שמחה ואושר, אורחים מגיעים ומברכים, הרב מגיע ומרך את ברכותיו שלו – וגם "מקצר לקטן את השמחה" וכולם מאושרים.

גם הזוג הצעיר מאושר.

וכך עוברות להן מספר שנים (To make a long story short), לא אלאה אתכם בהמשך דרכו של בני הזוג, אולי נולד עוד ילד, אולי שניים והחיים ממשיכים.

ואז, כל הדברים הקטנים שלא שמנו לב אליהם לפני כן, מתחילים לצוץ ולעלות לפני הקרקע, האהבה הגדולה שהיתה מתחילה להיסדק וקרעים מתחילים להיווצר בזוגיות המושלמת שלכם…

*

מנסים טיפול זוגי, מנסים עוד אחד, האישה והבעל מתחילים להתרחק זה מזו וזו מזה, אולי יש גם איזה רומן קטן בעבודה (שלו או שלה, זה לא ממש משנה), אתה עוזב את הבית למספר ימים "כדי להתאוורר", חוזר ומנסים שוב, לא ממש מצליח ואז מחליטים להתגרש !

*

בעולם מושלם, מחלקים את הרכוש המשותף בין שני בני הזוג, קובעים משמורת משותפת על הילדים וכל אחד הולך לדרכו. אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם לא שוויוני בעליל… וכאן נכנס הכח הנשי לפעולה :

מספיק שהגברת תתקשר 100 (משטרה – למי שלא מכיר) ותדווח שבן זוגה מאיים עליה – היא לא צריכה הוכחה, היא לא צריכה שהוא ירים עליה יד, מספיק להגיד שהיא חוששת להיות לידו והוא מהווה איום עליה ו/או על הילדים – באופן אוטומטי וכמעט ללא יכולת לערער, הבעל נעצר על ידי המשטרה, הוא מתחיל בהליך פלילי ומורחק מהבית למשך שבוע שלם (כשהוא נתון במעצר בית).

קרדיט : אתר nrg

עכשיו תגידו – "זה הכל ?"

אז זה לא הכל – בהסכם בוררות (עוד לפני הגירושים וההסכמים), יום שני זה היום שלך לקבל את הילדים, אולם 'היא' (פרודתך) באה ולקחה אותם, על פניו חטיפה לכל דבר, אתה – הגבר, פונה למשטרה ומתלונן על חטיפה. הדבר הראשון שישאלו אותך, זה – "מה עשית לה שהיא לקחה ממך את הילדים ?!" – אתה אשם בזה שהיא לקחה את הילדים…

*

הפניה לפוסט – אם אין אני לי – רישום פלילי לי…

*

עד כאן בנושא המשטרה, עכשיו הגעתם לבית המשפט. החוק בארץ, באופן אוטומטי כמעט, משאיר את הילדים אצל האמא. לא משנה אם היא היתה המפרנסת העיקרית ואתה היית 'עקר הבית'. הילדים הולכים לאמא ! במקרה הטוב תקבלו משמורת משותפת ואתה תשלם מזונות כאילו הם אצלה כל השבוע…

*

אני לא רוצה להמשיך בנושא, אבל אותו "עולם" דמיוני שבו לנשים יש כח על פני הגברים (FemDom) קורם עור וגידים. נכון, כאן ההתעללות היא פחות פיזית ויותר נפשית, אבל תודו שזה ממש לא נעים שיש לך תיק במשטרה על אלימות ורשום לך בתעודת היושר ששהית במעצר או שנעצרת.

*

סילביה / רם אורן – ביקורת קריאה

האמת היא שאני לא מחסידי רם אורן.

מודה ומתוודה שאם נופל לידי ספר שלו אני מעדיף שלא לקרוא אותו, או אם כבר אני קורא – זה אך ורק בשביל להעביר את הזמן.

הגיע לידי הספר 'סילביה – חייה ומותה של סוכנת מוסד', שנכתב ע"י רם אורן בהשתתפות מוטי כפיר, שהיה מפקד בית הספר למבצעים של ה 'מוסד'.

הספר מתאר את חייה של סילביה רפאל – צעירה חצי יהודייה (אביה יהודי ואימה מעולם לא התגיירה), ילידת 1937, שעלתה מתוך ציונות לארץ בשנת 63' והתגייסה לשורות ה 'מוסד' בגיל 27.

הספר מתאר במקביל את חייה שלה ואת אויבה המר (ואויבה של מדינת ישראל) עלי חסן סלאמה, המכונה 'הנסיך האדום', שהיה בכיר בארגון ה- 'פת"ח' וממקימי 'ספטמבר השחור', ואבי אירוע החטיפה והרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

בספר מתוארים חייהם של סילביה ושל עלי, כשהם מתחמקים ורודפים אחד מן השניה.

*

סילביה קיבלה זהות שאולה של צלמת עיתונות אנטי-ציונית קנדית בשם פטרישיה רוקסברג וביצעה עשרות פעולות ברחבי אירופה ובמדינות ערב.

בעקבות רצח 11 הספורטאים במינכן, נפתח מבצע 'זעם האל' ובו, באישור ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, נרדפו וחוסלו אחד אחרי השני מבצעי ומתכנני הפיגוע, חברי 'ספטמבר השחור'.

שיאו של המרדף (ושל הספר) הוא ב- 21 ביולי 1973 בעיירה לילהאמר בנורבגיה, שם נרצח, עקב טעות בזיהוי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני בשם אחמד בושיקי. משטרת נורבגיה עצרה את חברי החוליה והם נידונו לעונשי מאסר כבדים.

*

סילביה נפטרה בשנת 2005, בגיל 67 מלוקמיה בדרום אפריקה, שם גרה עם בעלה הנורבגי. היא קבורה בבית העלמין של קיבוץ רמת הכובש ועל מצבתה חרוט "אהבתי את ארצי בכל מאודי ובבוא יומי אל עפרה תשיבוני…" ולידו סמל ה- 'מוסד'.

*

הסיפור מעניין. מרתק אפילו. אבל לצערי, במקרה זה הסופר עושה לו עוול. הספר יצא בשנת 2010 אבל נדמה כאילו הוא נכתב בשנות ה- 70'. הכתיבה לא סוחפת ולפעמים אף משעממת.

אין ספק שנעשתה כאן עבודה מאומצת של איסוף נתונים גם על ה- 'מוסד', גם על סילביה רפאל וגם על אירגוני הטרור- ה- 'פת"ח' ו- 'ספטמבר השחור' ועל אנשיהם ובעיקר על הבכירים שבהם.

*

הספר מומלץ למי שמעוניין לקרוא ספר הסטוריה מעורב בסיפור אישי נוגע ללב של אחת הלוחמות המנוסות של ארגון הביון של מדינת ישראל.

אולם לחובבי רם אורן הספר יהווה, לטעמי, אכזבה.

מעלה קרחות

הספר שהפך לסרט אנימציה שהפך להצגה…

באחד מימות השבוע אני מתבשר במייל שמגיעה למתנ"ס ההצגה 'מעלה קרחות'.

מיד הוצפתי בפרץ של נוסטלגיה – אני גדלתי על הספר הזה.

שוב עלו הזכרונות על ראש העיר של הישוב 'מעלה קרחות' (עיירה קטנה שבה לתושבים אין ולו שערה אחת על גופם)' שיום אחד מגלה שצמחה על ראשו, לא פחות ולא יותר – שערה… איך הוא יתמודד עם השערוריה ? עם הבושה ? הוא שונה… הוא לא כמו כולם… הם ינדו אותו… יזרקו אותו מהעיר… ולא משנה עד כמה הוא ראש עיר טוב…

*

חזרה ל- 2013 – מיד עשיתי 2 דברים :

1. הזמנתי 2 כרטיסים (איזה יופי שיש תירוץ ללכת להצגות ילדים) –  לשקד ולי.
2. נכנסתי לאינטרנט והזמנתי באחת החנויות המקוונות את הספר.

חיפשתי גם קצת מידע באינטרנט ובאמת, היה רשום שההצגה מומלצת החל מגיל 6.

הכנתי את שקד מראש, כשאני מספר לה בגדול על מה ההצגה הולכת להיות (לא נחזור על זה… נכון?), הגענו לאולם ותפסנו את מקומותינו בשורה הראשונה. אני נהניתי' אני לא יכול להגיד שלא. גם מהשירה, גם מהחריזה.

לצערי שקד לא הצליחה להישאר עד הסוף, ולאחר חצי שעה בערך (אורך ההצגה – כשעה) היא התלוננה על כאבי אזניים בלתי נסבלים וכך, עם דמעות תנין נאלצנו לצאת מהאולם.

כעבור מספר ימים הגיע הספר ונתתי אותו לשקד לקרוא (אחרי שאני עברתי עליו).

היא לא הפסיקה לצחוק – גם מההומור השנון של אפרים סידון וגם מהאיורים המשובחים (תמיד) של יוסי אבולעפיה.

*

אז מה יעלה בגורלו של ראש העיר ? האם הוא יגורש ? האם כמה מעשי גבורה יזכה אותו בחנינה מהגלות ?

ומה קורה כשהשתן עולה לראש…

*

הספר מומלץ ביותר.

http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=11560396

ההצגה – לילדים מגיל 8.

http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=6&Area=1&EventId=100

 

הלורקס

הלורקס – מאת דוקטור סוס.

סדרת ספרי 'דוקטור סוס' מלווה אותי עוד מהילדות עם אוסף הספרים של 'חתול תעלול'.

רק כשגדלתי הבנתי מה יש מאחורי הסיפורים ה- 'ילדותיים' האלה.

—

את 'הלורקס' (The LORAX) אני לא זוכר מהיכן קיבלנו, אבל אני בהחלט מנסה להעביר את המסר מאחורי המלים לשקד ונדב עם התרגום המצוין של לאה נאור.

הספר מספר על נווד בעל השם המוזר 'אז' שהגיע למקום מדהים עם דשא ירוק ועצים וחיות ואגם עם דגים ובשמיים עפות להן ציפורים מוזרות ושרות.

ממש גן עדן עלי אדמות.

'אז' מאד מתרגש – אלה העצים שבדיוק הוא חיפש… באבחת גרזן הוא כורת רק עץ אחד ומכין ממנו… משהו שכל אחד צריך…

ואז מופיע מולו יצור קטן שמכנה את עצמו בשם המוזר 'הלורקס'.

הלורקס מדבר בשמם של כל אלה שלא יכולים להביע התנגדות – העצים, החיות, הציפורים והדגים.

הוא מייצג את הטבע הדומם.

—

אבל לפולש זה לא מפריע – הוא יעשה מה שהוא רוצה !

הוא יבנה מפעל ויגדיל אותו עוד ועוד ועוד ואף אחד, במיוחד לא יצור קטן ועצבני, יגיד לו מה לעשות ! הוא הרי מכין משהו שכל אחד צריך… ובמיוחד – הוא. הוא מרוויח הרבה כסף ומעסיק המון עובדים.
יש לו צי כלי רכב שמשנע את התוצרת לכל העולם.

לאט לאט נעלמים העצים ואיתם החיות, האוויר מזדהם והציפורים נודדות והאגם הופך לביצה עכורה והדגים ששטו להם בהנאה נאלצים לצאת ולחפש להם מקום חדש ונקי יותר.

הלורקס מזהיר את 'אז' פעם אחרי פעם אבל 'אז' ממשיך בשלו ומגדיל את המפעל תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה בטבע.

עד שבסוף… גם הלורקס עוזב, ומשאיר אחריו אדמה פצועה ואוויר שחור.

"הלורקס שתק, הביט בי בעיניו

במבט נעצב, כל כך נעצב,

והניף את עצמו באחורי מכנסיו.

לעולם לא אשכח את העצבות על פניו

כשהניף את עצמו מכאן

דרך חור קטן בתוך העשן."

ברגע זה מבין 'אז' שכבר מאוחר מדי מכדי לתקן. ואולי לא …

 —

את כל הסיפור הזה שומע ילד אחד מפיו של 'אז', ואולי, רק אולי יש עוד סיכוי…

 —

את זה תצטרכו לברר לבד בשפה העשירה של דוקטור סוס ובחרוזים המצוינים של התרגום לעברית.

—

לאט לאט, עמוד אחרי עמוד, אני מסביר לילדים את המשמעויות הנסתרות שמאחורי המלים.

ספר מצוין עם מוסר השכל לכולנו.

בגידה

היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…

דו רה מוווו

ספר חדש לילדים (וגם קצת למבוגרים), מאת שירלי יובל-יאיר בהוצאת כנרת.

הספר מספר על פרה קטנה שלא מצליחה לגעות את המנון המווו עם כל העדר…  כל אחיותיה הפרות מתרגזות עליה – איך היא מעיזה ?!

מה זאת אומרת ? היא חריגה ! היא שונה !

הפרה הקטנה מנודה מהעדר ומהאחו ונודדת לה לעיר הגדולה. מה יקרה לה שם ?

דו רה מוו הוא סיפור על הרצון להשתייך לעדר, ויחד עם זאת לשמור על המוו הפרטי והמיוחד שלך.
שירלי  יובל-יאיר, פסיכולוגית, מוזיקאית ומחזאית כתבה את סיפורה של פרהל'ה גם לתיאטרון. כפסיכולוגית, היא מטפלת באנשים באמצעות המוזיקה ועוזרת להם למצוא את המוו שלהם.

הקראתי לשקד שלי את הסיפור לפני השינה ושאלתי אותה מה דעתה – האם פרהל'ה (הפרה הקטנה) צריכה לעשות מוו כמו כולם או שהיא יכולה לעשות את המוו הפרטי שלה והמסתלסל…

הבת שלי, בת 5, נורא אהבה את הסיפור ונורא הזדהתה עם פרהל'ה הקטנה. היא היתה נורא עצובה כשהפרות גרשו אות מהעדר ואמרה שזה ממש לא יפה לגרש מישהו בגלל שיש לו מוו לא כמו של כולם.

אני לא יודע אם היא הצליחה לעשות את ההיקש של החריג והשונה… אבל אני בטוח שמשהו כן נכנס וחילחל לתת ההכרה של הבת שלי. לא צריך להרחיק את מי ש-"לא הולך עם העדר".