כאב בלתי נראה


אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?


היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

להמשיך לקרוא

עולם אחר TAYA


תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???TAYA

להמשיך לקרוא

עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

טוב מראה עיניים / לינווד ברקלי


את לינווד ברקלי פגשתי בספרי הקודמים 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו- 'ביום שאיבדתי אותה'. מאד אהבתי את הסגנון הקולח שלו והכתיבה הרציפה. גם התרגום עושה חסד עם הספר והסופר ומכניס אותנו ישר לאווירת המתח הרצוייה.
בדיוק במידה.טוב מראה עיניים לינווד ברקלי להמשיך לקרוא

מיומנה של סוכי – צימר בכוח


שלום חברים שלי – אלה ההולכים על ארבע ואלה ההולכים על שתיים… כאן השיצואית האהובה עליכם – סוכי…

הפעם אני רוצה לספר לכם על סוף השבוע שעבר עלי. סוף שבוע לא קל עבר על כוחותינו: אמא ואבא נסעו לצימר משלהם יחד עם האחים שלי, ואותי השאירו לבדי לבדי גלמודה ועצובה אצל ג'ני – הצימר של הכלבים. להמשיך לקרוא

זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪