עולם אחר TAYA

תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???

גיבור מזדמן / אבי דומושביצקי – ביקורת קריאה

תום הוא גאון. אבל כמו רוב הגאונים, יש לו בעיה… במקרה של תום הוא סובל מנכות חברתית. כלומר – לא ממש א-סוציאלי, אבל הוא לא מרגיש בנוח בחברת אנשים ומעדיף לעבוד על המחשב – במקום שהוא מרגיש בבית.

המידענית / טיילור סטיבנס

בגיל 14 היא כבר עזבה את הבית ועברה אימונים אצל סדיסט שאנס אותה…

הוא חזר

אחרי בערך 60 שנה וגם כמה שירים שנכתבו, הוא חוזר – אותו נסיך קטן עם גלימה כחולה וחרב לו על הירך, אותו שיער מתולתל ועיניים חולמות. מבוגר מעט יותר, רזה יותר, גבוה במעט, מנוסה יותר – הוא מגיע לבקר שוב. והפעם – בסירת דייגים גנובה ומיוחדת. סירה שכמעט בלתי ניתנת לאיתור.

לגעת בפרויד בשתי מערכות

נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

חכי לי ואחזור

 

את חכי לי ואחזור

את חכי לי ואחזור,
את חכי היטב.
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

מבעד לעיניו של תומר בכר

את הפוסט הזה בקשו ממני במיוחד לכתוב.
אז אם יהיה לזה ריח של פוסט שיווקי – אני מתנצל מראש – אבל אחרי שפתחתי את אוסף הצילומים הזה – התאהבתי. התאהבתי בעבודה של תומר, התאהבתי ביכולת שלו לקום ולנסוע לכל נקודה בעולם לשם… אהבת הצילום.
זה לא ספר רגיל, זה גם לא ספר צילומים של עוד איזה ארחי פרחי – הספר הפך להיות ספר זכרונות מחד ותרומה לקרן למלגות מאידך…

יהלומים למבוגרים

מה אפשר להגיד על יהלום שלא אמרו כבר ?

שהוא חברה הטוב ביותר של האישה, שהוא נוצץ ושהזה החומר החזק ביותר בטבע… אז על הנקודה הזאת אני רוצה להתעכב שניה – יהלום, שהוא חברה הטוב ביותר של האישה אבל הוא גם החומר החזק ביותר בטבע, ברגע שהיא תאמץ אותו אל לבבה הוא עלול להשאיר שם שריטות…

הבניין בתחנה המרכזית

יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות.

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…