יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

ג'ניפר לופז היתה מאושרת

כך עברו להם 10 ימים לא קלים, וסיימנו את האתגר של ג'יי לו – ג'ניפר לופז.
מה אומר האתגר הזה בעצם ? תתחיל לאכול, אבל רק מה שמותר. ומה מותר, אתם בטח רוצים לדעת, אז אני אספר לכם – מותר ירקות, והרבה. רוב התזונה מתבססת על ירקות טריים ומבושלים. מותר 4 יחידות של שמן (אחת בביצה בבוקר, כף אחת בסלט בצהריים, כף אחת בסלט בערב ועוד יחידה במשך היום). מותר עד 15 אגוזים / בוטנים / שקדים וכד' ביום. מותר בשר רזה – עוף ללא עור וללא שומן, בקר – סינטה או פילה – ללא שומן כמעט. את הביצה (2 ביום) כבר הזכרתי, טופו לסוגיו.
בגדול – זה מה שאוכלים. ואוכלים עד ששבעים. וכן, אפשר לשבוע מירקות מבושלים (בדגש על פלפלים ופטריות) עם טופו. לוקחים אולי 2 מנות, אבל שבעים.

אבל משהו היה חסר לי – משהו "לעיס", שאני אוכל לנשנש איתו ממרח טעים… לחם! כל התקופה הזאת של שינוי התזונה והירידה במשקל (6 קילו לא הולכים ברגל), היה חסר לי כל כך הלחם "בחייאת הלחם הזה שאני אוכל…". עוגה, שתהיה גם בלי סוכר, אבל שאוכל לתת בה ביס רעבתני כזה מכל הנשמה… זה מה שבאמת היה חסר לי.
אבל גם בתום עשרת ימי "הצום" / האתגר לא יכולתי לחזור לאכול את הדברים האלה – הפחמימות – שאני כל כך אוהב. בואו אני אספר לכם משהו על עצמי – אני בן אדם של "שחור ולבן" כלומר "הכל או לא כלום". אם אני מתחיל "דיאטה" / תזונה, אני הולך איתה עד הסוף. אין אצלי קיצורי דרך ואין לי, גם ברגעי משבר, אין נפילות. אני טוטאלי למשימה. ואין אצלי מעידות קטנות/גדולות… כלומר אם תהיה לי מעידה – אני מפסיק עם התזונה וחוזר לאכול מה שאכלתי, או יותר נכון, בצורה שאכלתי שהביאה אותי למשקל הגבוה (בשבילי) של 82 ק"ג, שירדו לאיזור ה- 74-75 ק"ג והצרת היקף הבטן (לצערי לא מדדתי אז אין לי מידות) אבל ירידה בג/ינס ממידה 44 למידה 40-42 בהחלט עושה לי טוב על הנשמה.

אז מה אכלתי? חלק העליתי באינסטגרם, כמו למשל התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNnN9pbH8ZQ/?utm_source=ig_web_copy_link, או התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNh1E83HmcA/?utm_source=ig_web_copy_link
שהם תבשילים מצויינים, כל אחד בפני עצמו, מבוססים על בישול של ירקות וטופו – טעים ומאד מזין. גם הילדים אוהבים את זה.
רעב – לא יצאתי. אה… ואיך אפשר לשכוח את הסלטים – כמויות אדירות של סלטי כרוב, חסה, ירקות – עם מעט מאד שמן, חצי לימון סחוט טרי לתוך התערובת ומעט מאד מלח. ניתן לקנות לקטים של ירקות חתוכים כבר ואפשר לשלב ולגוון.
אבל דבר ראשון "על הבוקר" – חצי ליטר של מים חמימים על חצי לימון סחוט בפנים.

אני מאושר. נכון, אני לא אוכל פחמימות (שכמו שאמרתי – הן כל כך אהובות עלי), אבל אחרי האתגר של ג'יי לו אני יכול לחזור ולאכול פירות (לא בהגזמה), להימנע מסוכר מעובד ואני מרגיש הרבה יותר טוב.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?

היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

עוד שנה עברה… לאן בעצם ?

אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."…

לילה מהאגדות

תחשבו שיכולתם לטייל ביער קסום, לפגוש את שומרת היער, פיות, גמדים, שדונים ולחפש אחר נוצת הזהב של מספר הסיפורים – הלא הוא הוא זה שכותב לנו את כל האגדות…

זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר

נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

THE OFFBITS

מי לא חלם לקחת כמה ברגים, פיסות מתכת ולהרכיב מהם רובוט ?

אני יודע שאני חלמתי לעשות את זה – במיוחד אחרי שראיתי סרטי מדע בדיוני… להרכיב רובוט על פס ייצור… וואו…

אז מה הסיפור של ה- OFFBITS ?

מישהו אמר פסולת ?

או במילים פשוטות – לקחת "פסולת", לחבר אותה יחד וליצור… מה שבא לכם לראש.

גם שקד וגם נדב נהנו מאד בסדנה שהתקיימה ביום שני השבוע בדרום תל אביב.
דווקא נדב נצמד יותר להוראות ובנה אחד לאחד ואילו שקד פתחה יותר את הראש ובנתה את הרובוט קצת שונה ממה שכתוב. איך אומרים ? השמיים הם הגבול. זה לא חייב להיות הגיוני אפילו – ראיתם פעם כלב עם 8 רגליים ? ב- OFFBITS זה אפשרי ואפילו נורמלי.

נדב והאופביטס שלו

אז איך הכל התחיל ? בהתחלה היה ילד בן 5 שקראו לו רועי, שאהב לפרק צעצועים, לראות ממה הם בנויים וגם ניסה להרכיב אותם בחזרה.
לאחר סיום הלימודים בבצלאל, הוא אסף עוד כמה ילדים ברוחם, אבל מבוגרים מספיק בשביל לפתוח חברה, והקים את `THE OFFBITS`.

רובוט בשלבי הכנה

המטרה: להחיות חלקים שיכולים להימצא בכל ארגז כלים בבית, במגירה או אפילו מתחת לספות. ליצור להם אופי ולשחק איתם.

ביחד הם בנו ערכות OFFBITS והם מממשים את חלומות הילדות של… כולנו בעצם.

קיימת גם קהילה בהתהוות – שם ניתן להחליף דעות, מחשבות ודגמים.

http://wp.theoffbits.com/about-us-3/?lang=he

מבעד לעיניו של תומר בכר

את הפוסט הזה בקשו ממני במיוחד לכתוב.
אז אם יהיה לזה ריח של פוסט שיווקי – אני מתנצל מראש – אבל אחרי שפתחתי את אוסף הצילומים הזה – התאהבתי. התאהבתי בעבודה של תומר, התאהבתי ביכולת שלו לקום ולנסוע לכל נקודה בעולם לשם… אהבת הצילום.
זה לא ספר רגיל, זה גם לא ספר צילומים של עוד איזה ארחי פרחי – הספר הפך להיות ספר זכרונות מחד ותרומה לקרן למלגות מאידך…

הבניין בתחנה המרכזית

יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות.

מבצע מלביש

*

לקראת הפסח כולנו אצים רצים ונכנסים בקדחת של קניות לבית, לפסח, לסדר, לגוף ולנשמה.

כרטיסי האשראי מגוהצים כאילו אין מחר ועד שהכרטיס לא נחנק וכבר אומר שהוא לא יכול יותר והפס המגנטי נהיה משופשף מרוב "גיהוצים", לא מפסיקים.

הפסח הזה קיבלתי משימה : להיכנס לחנות בגדים של רשת תמנון ולהלביש את המשפחה (זוג הורים ושני ילדים), כשברשותי סכום של… 500 ₪ בלבד… אפשרי ? מגוחך ?
אולי לא – עם מבצעי PRESALE, המבצעים שמביאים את מחירי סוף העונה בתחילת העונה…

חיפוש קטן באינטרנט מעלה שבסביבה הקרובה שלי יש 3 חנויות של תמנון (נתניה) – בקניון השרון, בקניון עיר ימים ובמתחם רוגובין.

העמסנו את הילדים ונסענו לחנות בקניון עיר ימים. החנות לא גדולה אבל מסבירת פנים והאמת היא שלא ממש הבנתי את החלוקה הפנימית… זה לא ממש מחולק בנים – בנות – יוניסקס אלא יותר לפי סוגי בגדים.

בכל מקרה, לא עבר זמן רב והצלחנו להלביש את הילדים – שקד בחצאית, חולצה ועליונית. נדב במכנסי שלושה רבעים, טי-שירט שחורה וחולצה משובצת.

כאן הגיע הקאצ' מופיס… בחנות אין בגדי מבוגרים… מתברר שמכל שלושת החנויות, נפלנו על החנות שאין בה בגדי מבוגרים. העברנו את התלונה – שהדבר לא מופיע בפרסום, והבטיחו לרענן את הפרסומים שיהיו יותר מדויקים. מומלץ להתקשר לחנות לפני. בכל אופן, סך כל ההוצאה על הילדים : 269 ₪ ואגורה.

כעבור שבוע או משהו כזה נסענו לחנות במתחם רוגובין בנתניה. כאן החנות כבר היתה הרבה יותר גדולה, אבל שוב – אני באופן אישי לא ממש הבנתי את הסידור הפנימי של הבגדים (אני מאשים את זה בעובדה שאני לא נוהג לפקוד חנויות בגדים באופן כזה תדיר ומסדרי (מסדרות) הבגדים חושבים (חושבות) בצורה שונה ממני).

באמת, גם הפעם, תוך זמן קצר – שעה לכל היותר, הצלחנו למצוא בגדים לי ולזוגתי שתחיה.

אז מה מצאנו הפעם – לי ג'ינס סקיני (פעם ראשונה שאני מסכים ללבוש סקיני) 97.93 ₪, חולצה עם צווארון וי שחורה 20.93 ₪ וחולצה משובצת 48.93 ₪. סה"כ של 167.79 שקלים, מה שהותיר אותנו עם 63.20 ₪ לקנות ללירון טוניקה (55.93 ₪) ואף נשארנו ביתרה של 7 שקלים ו- 27 אגורות.

באופן עצמאי הוספנו לרשימה ג'ינס 7/8 ללירון בסכום של 69.93 ₪ וגופייה במחיר מצחיק של 20.93 ₪.

סה"כ אני חושב שהצלחנו לעמוד במשימת התקציב והתחדשנו לנו בבגדים לארוחת החג הבאה עלינו (לטובה?)

*

שורה תחתונה – אפשר להלביש משפחה של ארבע נפשות בסכום סביר של 500 ₪. צריך רק לדעת לאן להיכנס (רשת תמנון) וקצת אורך רוח, כי אחרי שמוצאים לילדים בגדים – הם משתעממים וצריך למצוא להם תעסוקה – במקרה זה הטלפון של אמא עשה את העבודה.

האמת – הופתעתי. זוגתי, שכנראה אופן סידור החנות מתיישב לה בצורה הגיונית בראש מצאה בגדים בקלות ובמהירות, נעזרנו מעט מאד בעובדות החנויות, שהיו חביבות מאד (ואף ציינו את זה בעת התשלום).

מסקנה – אני צריך להיכנס יותר לחנויות בגדים…

אז שיהיה חג שמח לכולכם ולכולכן ובהצלחה במציאת האפיקומן.