50 גוונים… נו שוין..

נכון, אני אולי קצת בפיגור מבחינת הבאזז התקשורתי על הספר הזה, אבל בסוף – גם אני קראתי אותו.

50 גוונים של אפור (50 Shades of gray).

האמת – בלשון עדינה, לא נפלתי.

הספר, כמו שאני רואה אותו, הוא לא יותר מאשר יומן פנטזיונרי של ילדה בת 15 שחולמת על האביר על הסוס הלבן (האפור) שיבוא ויוציא אותה מהשגרה היום-יומית של החיים.

בחור עשיר, נאה, מאוהב בה עד כלות, בעל יכולת מינית גבוהה (מאד) שמתבל את חיי הזוגיות שלהם במשהו סודי… המשהו הזה הוא אהבתו לסדיזם (סליחה – "שליטה")…

עולם ה- BDSM (קשירה, צייתנות, סאדו, מאזו) הוא הרבה יותר מהתיאורים האירוטיים בספר.

בעולם הזה מחפשים לא סתם ריגושים כדי "לטבל" את חיי המין, להוסיף משהו כדי לצאת מהשגרה –  אלא התמסרות שלמה של הגוף.

לא כל סשן חייב להיגמר במשגל סוער (ובוודאי לא כמו שמתואר בספר).

ההתרגשות (Rush) לא מגיעה מקטע מיני, אלא מדחפים יצריים של שולט / נשלט. הסקס, האקט המיני הוא שולי בסשנים כאלו.

*

אז מה שכן – הכתיבה זורמת ובאמת נשארתי לקרוא את הספר עד מאוחר בלילה, אבל כרומן רומנטי ותו לא.

מחרמן ?! כן. תיאורים מפורטים של מי עושה מה למי מחרמנים. אבל לא מביאים את הקורא (אותי בכל אופן) למצב תודעתי של יחסי שולט/נשלט.

*

על הכריכה האחורית :

אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל.

היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.

הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט.

*

האם אני ממליץ לקרוא את הספר ?

כאן התשובה נחלקת לשניים – כן ולא.

נתחיל דווקא עם הלא – כל מי שמכיר / הכיר / התנסה / היה מעורב וכד' בפעילות BDSM (אמיתית) – לא ימצא בספר הזה שום דבר חדש או מרגש, אולי משהו נחמד להעביר איתו את הזמן.

למי כן הייתי ממליץ לקרוא את הספר – לעקרות בית משועממות, לנשים שמחפשות משהו להתחרמן ממנו ואחר כך ללכת לבעל (זה יותר טוב מלמצוא מאהב).

אני חושב שזה שהספר נמכר בכל כך הרבה עותקים במספר שפות, דווקא מעיד על האימפוטנטיות של הזוגות הנשואים ועל מקובעות המחשבה שלהם והפחד "לצאת מהקופסה".

מיומנה של סוכי: היום הראשון ללימודים

הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.

אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.

אבא ואמא יושבים על קוצים

כשהשכן מקומה שש מתחיל את הבית לשפץ,
אבא ממש מתרגז ואומר שהוא "עוד שנייה מתפוצץ!"
"אבא, רק בלונים מתפוצצים, ואתה בכלל לא בלון!
אני רוצה שתישאר אבא, ולא תעוף לי מהחלון."
מזל שאמא מסבירה מהר ומרגיעה אותי מיד:
"כשמישהו עומד להתפוצץ – כנראה הוא כועס במיוחד."

הבניין בתחנה המרכזית

יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות.

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…

קמ"י ו- ADHD

קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!

אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –

קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו.

יפו, ככה בקצרה

יום רביעי, 10 בבוקר. ממש באמצע החיים, התאספנו לנו כ- 25 בלוגרים ועיתונאים ברח' יפת פינת לואי פסטר ביפו לסיור טעימה מהספר 'יפו' של אלינוער רבין.

לצערנו הסופרת לא חשה בטוב ולכן ליווה את הטיול מנהל נמל יפו לשעבר, הידוע בכינויו 'צ'יפס'.

אלינוער רבין מוכרת בעיקר לאוהבי הבישול והאוכל. היא הוציאה עד היום כ- 50 ספרי בישול (?!), אבל הפעם היא החליטה לקחת את זכרונות ילדותה ולשלב אותם עם הנופים והמקומות של היום.
הספר מצטרף לספרים על ירושלים ונצרת.

קסם הפרי – איילה ז"ק יהודה / ביקורת קריאה

בתקופה האחרונה התחלתי להתאכזב מספרי הילדים שיוצאים עדיין עם הסטראוטיפים ששייכים לתקופה חשוכה של לפני 10 שנים ויותר – יש "מקצועות גבריים" ויש "מקצועות נשיים". אפילו יש הבדל בין אשכנזים לספרדים וגם רחמנא ליצלן – ערבים (שאף אחד לא ישמע שאני מוציא את השד העדתי מהבקבוק)…

מכתבים לאביגיל | מורתי היקרה

גילוי נאות לפני שאני מתחיל לכתוב: כותבת הספר (אביגיל באב"ד) היא סבתא שלי.

עכשיו, אחרי שגיליתי, אני יכול לומר מספר מלים על הדמות הזאת של "סבתא – מורה, מחנכת ומנהלת".
גם היום, שנים אחרי שפרשה לפנסיה, היא מדברת ומספרת לנו על חשיבות החינוך בכלל ובבית הספר בפרט.

מכתבים לאביגיל | מורתי היקרה

עוד כשהיינו ילדים (אני, אחי ואחותי ובני דודיי), אהבה לספר לנו סיפורים מימיה כמחנכת בקיבוץ, בתקופת העליה הגדולה בשנות החמישים בעפולה ואחר כך גם כמנהלת החטיבה.
גם היום, ללכת עם סבתא ברחובות עפולה, זוהי משימה לא פשוטה אך מרתקת: כל עשרה צעדים אנחנו נעצרים על ידי פלוני זה או אלמוני אחר שמברכים את "המורה אביגיל", שואלים לשלומה ומספרים לנו, בני לווייתה, עד כמה היא שינתה את חייהם ושבזכותה הם הפכו להיות "בני אדם" ובכלל על התרומה הגדולה שהם קיבלו ממנה.

סבתא כתבה מספר ספרים במהלך השנים ובימים אלה יצא ספר נוסף פרי עטה – 'מכתבים לאביגיל | מורתי היקרה' בהוצאת 'דפי חיים'. אך בניגוד לספריה הקודמים, בספר זה קיבצה סבתא חלק (קטן) מהמכתבים שקבלה מתלמידיה במרוצת השנים.
לקרוא את המכתבים, שהיא שומרת בקנאות בתיקייה מיוחדת אצלה בבית, זוהי חוויה מרתקת ומאלפת. אלו דברים חמים ומרגשים שנכתבו במשך למעלה מ- 30 שנות חינוך ועשייה.

בשמי ובשם הנכדים והנינים, אנחנו מאחלים לסבתא עוד שנים רבות של עשייה בבריאות טובה.

 

ספרים נוספים שכתבה :

'צל בירכתי הבית', הוצאת הקיבוץ המאוחד.

'מורה של כולם, סיפורו של מפעל חיים בחינוך', הוצאת טורקיז.

'אחותי רוחמה' הוצאת טרקלין.

 

שלום (בית) וביטחון (עצמי)

*

…"משנת אדלר נבנתה בהשראת הפילוסופיה של עמנואל קאנט מתוך הראייה שהסובייקטיבי הוא האובייקטיביות היחידה, כלומר שהמציאות שאליה נחשף האדם ואשר מלווה את חייו היא מה שהתקבל מנתוני החושים שלו, ניסיון החיים שלו ועבר דרך העיבוד של תפיסת העולם וצורת החשיבה שלו.

המציאות של האדם היא המציאות הרלוונטית היחידה, כשהאדם משתנה המציאות משתנה. המציאות יכולה להיות מעוצבת על ידי האופן בו אנו מגדירים אותה, האדם מפנים את משמעות המלים שהוא בחר כדי לתאר את המציאות וגוזר מכך השלכות נוספות.

העיקרון המרכזי במשנתו של אדלר הוא העיקרון של בחירה חופשית, האדם יכול לבחור את האופן בו יפרש את המציאות ועקב כך (היות שהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי) הוא בורא את המציאות שהוא בחר.

בנקודה זו נבדלת תורתו של אלפרד אדלר באופן מהותי מתורותיהם של יונג ופרויד הממוקדים יותר בעבר ורואים את האדם כבעל פחות אפשרויות. הגישה הטיפולית של אדלר ממוקדת בפתיחת אפשרויות, לאפשר לאדם לברוא לו תפישת מציאות שיש בה יותר אפשרויות ומשרתת יותר את מטרותיו"… (מתוך ויקיפדיה)

יכול להיות שאני לא מסכים בכל מאת האחוזים עם מה שאלפרד אדלר אמר או כתב, אבל על פי תורה זו נבנה מודל שלם חינוך הורים וילדים – ועם הצלחה לא מתווכחים.

*

אז איפה אנחנו עומדים ?

אנאבלה שקד- קרדיט יח'צ 4

 

הוזמנתי אתמול להרצאה של הגב' אנאבלה שקד ועברתי (יחד עם עוד 50 איש, שרובם עוסקים בחינוך והוראה) שטיפה על כך שאנחנו לא מגדלים את הילדים נכון…

זה לא שהיא באה ועשתה לנו נו נו נו… היא פשוט לקחה את החיים הממוצעים של כל אחד ואחת מאתנו – העמידה לנו מראה מול הפנים והראתה לנו איך המשפחה המודרנית חיה כיום – אמא ואבא עסוקים בקריירה (שוויון – לא ?), עייפים, ללא שמחת חיים ו- 2.4 ילדים בממוצע ששקועים מול המסכים (סלולרי, טאבלט, טלוויזיה) מסובבים אותם על האצבע הקטנה שלהם, מזלזלים בהם או בקיצור – מה שנקרא בעבר "סמכות הורית" נעלם כמעט לגמרי.

אנחנו, בתור הורים "מודרניים" רוצים להעניק לילדים שלנו דמוקרטיה, שוויון, חופש… אבל בניגוד אלינו, שאנחנו מבינים שדמוקרטיה ללא חוקים הופכת לאנרכיה, הילדים לוקחים את החופש (מה זה לוקחים ? תופסים חזק בשתי ידיים) ולגבי החוקים… רק אם זה נוח להם באותו רגע…

*

בום !!!

*

אני חושב שהנחתתי עליכם איזו שהיא פצצה ככה פתאום ובלי הכנה. אז בואו נעשה סדר בדברים :

אנאבלה שקד היא פסיכותרפיסטית, מדריכה מוסמכת בעלת תואר שני בתרפיה בהבעה ויצירה. היא מייסדת ומרצה בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ומנהלת ומרצה בבית הספר להכשרת מאמנים במכון אדלר. אנאבלה היא מטפלת פרטנית, זוגית וקבוצתית בגישת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית וסגן יו"ר ועדת ההשתלמויות באגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת.

*

*

אז מה עושים ? (הרצאה על קצה המזלג)

קודם כל צריך לשכוח מ- "סמכות הורית" ולעבור ל- "מנהיגות הורית".
כשההורה אומר משהו, הוא צריך לעמוד מאחורי המילה שלו (דבר שאני באופן אישי מבצע עם הילדים שלי מאז שהיו קטנים).
בקורסים ובהרצאות, מקבלים ההורים כלים כדי ללמוד ולהכיר את הילד ועל ידי כך ליצור השפעה ודיאלוג תוך מתן יחס, כבוד והקשבה.
הילדות היא ההכנה של הילדים לחיים האמיתיים. זו בעצם הטירונות שלהם. על ההורה לשאול את עצמו – 'האם מה שאני עושה מכין את הילד לחיים ?
צריך ללמד את הילד (וגם את ההורה) שיש יותר מאדם אחד בבית – Its not all about you…
יש להתאים את סדר היום של המשפחה לכלל המשפחה ולא רק לצרכים של הילד (גם להורים מגיע קצת).
יש לפתח בילד ביטחון עצמי! זו התכונה החשובה ביותר שיש לשאוף להקנות לילדים (לזכור – ביקורת מחסלת את הביטחון העצמי).
לתת לילדים להתמודד עם קשיים (מה שלא הורג – מחשל…)
ולשים לב גם לדברים החיוביים.

*

בגדול, סיכמתי כאן בחצי עמוד הרצאה של שעתיים שמומלצת לכל הורה (לפי דעתי).

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מתכוון לגרור את אשתי (בשערות אם צריך – אבל בלי אלימות) לכמה קורסים במכון אדלר ואולי, מי יודע – אולי גם להתחיל להנחות קבוצות…

המטרה שלי היא לקחת את הדברים שמתאימים לי וליישם (לנסות בכל אופן) אותם על הילדים. נכון שהילדים שלי כבר גדולים יחסית וזה יהיה קשה יותר, ככל שהם יותר קטנים ככה יותר קל לעצב את אופיים, אבל אני מאד מקווה שמימוש השיטה בבית תרגיע את האווירה ותסייע להפחית את רמת החיכוך השלילי שיש לי עם הילדים (אני השוטר הרע)…

אז אני מאחל לכולם בהצלה בגידול הילדים

*