קיבלתי בדואר חבילה עטופה – איזה כיף לי…
פתחתי אותה ובפנים נח לו ספר חדש שרה בוחניק שנקרא 'מאחורי הדלת'. להמשיך לקרוא
קיבלתי בדואר חבילה עטופה – איזה כיף לי…
פתחתי אותה ובפנים נח לו ספר חדש שרה בוחניק שנקרא 'מאחורי הדלת'. להמשיך לקרוא
*
קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים… להמשיך לקרוא
קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!
אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –
קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו. להמשיך לקרוא
מה גורם לאמיליה, ילדה בת 13-14, יפה, מוכשרת, תלמידה וספורטאית מצטיינת, לקפוץ מגג בית הספר (הפרטי) שבו למדה ? יכול להיות שזה קרה בגלל שהשעו אותה לשלושה ימים אחרי שנתפסה מעתיקה בעבודה בספרות ?! או שהיה שם משהו אחר… אפל יותר…
אף אחד לא מאמין בזה שהיא התאבדה, במיוחד לא אימה – קייט, אם יחידנית ועורכת דין במשרד גדול.
יום רביעי, 10 בבוקר. ממש באמצע החיים, התאספנו לנו כ- 25 בלוגרים ועיתונאים ברח' יפת פינת לואי פסטר ביפו לסיור טעימה מהספר 'יפו' של אלינוער רבין.
לצערנו הסופרת לא חשה בטוב ולכן ליווה את הטיול מנהל נמל יפו לשעבר, הידוע בכינויו 'צ'יפס'.
אלינוער רבין מוכרת בעיקר לאוהבי הבישול והאוכל. היא הוציאה עד היום כ- 50 ספרי בישול (?!), אבל הפעם היא החליטה לקחת את זכרונות ילדותה ולשלב אותם עם הנופים והמקומות של היום.
הספר מצטרף לספרים על ירושלים ונצרת. להמשיך לקרוא
גילוי נאות לפני שאני מתחיל לכתוב: כותבת הספר (אביגיל באב"ד) היא סבתא שלי.
עכשיו, אחרי שגיליתי, אני יכול לומר מספר מלים על הדמות הזאת של "סבתא – מורה, מחנכת ומנהלת".
גם היום, שנים אחרי שפרשה לפנסיה, היא מדברת ומספרת לנו על חשיבות החינוך בכלל ובבית הספר בפרט.
מכתבים לאביגיל | מורתי היקרה
עוד כשהיינו ילדים (אני, אחי ואחותי ובני דודיי), אהבה לספר לנו סיפורים מימיה כמחנכת בקיבוץ, בתקופת העליה הגדולה בשנות החמישים בעפולה ואחר כך גם כמנהלת החטיבה.
גם היום, ללכת עם סבתא ברחובות עפולה, זוהי משימה לא פשוטה אך מרתקת: כל עשרה צעדים אנחנו נעצרים על ידי פלוני זה או אלמוני אחר שמברכים את "המורה אביגיל", שואלים לשלומה ומספרים לנו, בני לווייתה, עד כמה היא שינתה את חייהם ושבזכותה הם הפכו להיות "בני אדם" ובכלל על התרומה הגדולה שהם קיבלו ממנה.
סבתא כתבה מספר ספרים במהלך השנים ובימים אלה יצא ספר נוסף פרי עטה – 'מכתבים לאביגיל | מורתי היקרה' בהוצאת 'דפי חיים'. אך בניגוד לספריה הקודמים, בספר זה קיבצה סבתא חלק (קטן) מהמכתבים שקבלה מתלמידיה במרוצת השנים.
לקרוא את המכתבים, שהיא שומרת בקנאות בתיקייה מיוחדת אצלה בבית, זוהי חוויה מרתקת ומאלפת. אלו דברים חמים ומרגשים שנכתבו במשך למעלה מ- 30 שנות חינוך ועשייה.
בשמי ובשם הנכדים והנינים, אנחנו מאחלים לסבתא עוד שנים רבות של עשייה בבריאות טובה.
ספרים נוספים שכתבה :
'צל בירכתי הבית', הוצאת הקיבוץ המאוחד.
'מורה של כולם, סיפורו של מפעל חיים בחינוך', הוצאת טורקיז.
'אחותי רוחמה' הוצאת טרקלין.
בסלון ביתו, במאהל האינדיאנים שהקים, עולה סיפור בדידותו של גד והחרם שהטילו עליו חבריו. שם, בעולמו הסודי, הוא אהוב ורצוי ומקובל, והוא יכול לעשות בדמיונו כל מה שהוא רוצה, אפילו להחזיר את אבא.
הכל התחיל כשההורים של עידו, הילד מהבית השכן, מביאים כלב חדש הביתה ועידו קורא לו קיסר. לכל ילדי השכונה מרשה עידו לטייל עם קיסר ולשמור עליו, חוץ מאשר לגד. אבל נפשו של גד יוצאת אל הכלב, ובאחר צהריים אחד הוא עוקב אחריו עד לשדרה המרוחקת ומגלה שם דברים שלא אמור היה לראות. מרגע זה שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם…
*
יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .
*
תיאטרון מוב
*
מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.
*
נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.
התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.
*
על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.
מסביב הכל שחור.
האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…
*
*
נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.
נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.
החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.
גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.
*
השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.
*
הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.
*
הצגת יחיד – השחף של נינה.
תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.
*
משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .
*
אוי, זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט מה שרשמתי שם למעלה. אבל אין ברירה ! צריך לזעזע ! את מי ? את כולם : את ההורים, את הבנים, את הבנות, את המורים, את משרד החינוך, את המשטרה ובקיצור – את כולם.
התפרסמה ב- MAKO כתבה של אלינור פוקס, שחלקה הראשון עסק בקבוצת נערים בני 15-18 שניצלו מינית ילדה בת 12.5 (מתחת לגיל 13 זה אינוס, גם אם היא הסכימה).
הפרשה הזאת נחשפה כבר לפני מספר שנים אבל יפה שמעלים אותה שוב לכותרות (אלא אם כן זה משהו חדש).
*
לפני כמה שנים הייתי מורה מחליף בבית ספר. הכיתה שקיבלתי היתה הכיתה הבעייתית ביותר (כיתה ח'), ואותם הייתי צריך ללמד אנגלית.
הלימוד היה קשה מאד כיוון שהם לא רצו ללמוד אנגלית, הם לא ידעו אנגלית בסיסית וכל מה שעניין אותם זה משחקים בסלולר, סיגריות וסקס.
לאט לאט הצלחתי להתחבר אליהם רגשית, מה שכמעט ואף מורה לא הצליח לעשות לפני – הם קראו לי בשם הפרטי ולא 'המורה', הם ישבו איך שנוח להם (לאו דווקא על הכיסא), העיקר שיהיו בשקט, יקשיבו (קצת) ואולי גם ילמדו משהו.
באיזה שהוא שלב, התלמידים כל כך 'נפתחו' איתי, שהם הזמינו אותי ל- 'זולה' שלהם – לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות (?!) – אבל זה חומר לפוסט אחר.
רק כדי לסבר את האוזן – במבחנים שעשיתי להם (אז עוד לא היו 'מבדקים') לא נתתי הנחות לאף אחד !
ולשמחתי, לקראת סוף שהותי שם כמעט ולא היו לי נכשלים.
במהלך ההפסקות, בחדר המורים, דיברתי עם מורים אחרים על הכיתה הזאת, ושמעתי מהם סיפורי זוועה, שלא המקום פה להכניס אותם.
השורה התחתונה היא שאף מורה לא ממש רצה ללמד את הכיתה הזאת, ובוודאי שלא ללמד אותם שיעור ב- 'חינוך מיני'…
*
עכשיו הגענו לחלק מעניין, לא ?
החלטתי לשלב שיעור חינוך מיני באנגלית. תפסתי ככה שתי ציפורים במכה אחת – הם גם יקשיבו כי הנושא מעניין אותם וגם יקלטו מושגים באנגלית (לא פורנו).
ישבתי על מערכי השיעור האלה מספר ימים, ובסופם הייתי מרוצה מהתוצאה.
איבר מין זכרי
ידוע לי כי חלק מהתלמידים (בני 13) כבר עם ניסיון בתחום והייתי צריך להיזהר.
מבנה איבר מין נקבי
העברתי להם מספר שיעורים בחינוך מיני באנגלית והיה מצויין. אמרתי להם קודם כל לשכוח מכל מה שהם רואים באינטרנט וב- DVD.
ניסיתי להעביר להם מסר על כבוד האדם, שמירה על כבוד גוף האישה (וגם הגבר), ולצערי, ממש לפני שהגעתי לחלק שבו הם צריכים להבין את המשמעות של סקס… מספר תלמידים נכנסו למעצר בית על אונס ילדה בת 12 (הם אומרים שזה היה בהסכמה).
מסתבר שזו היתה ילדה עם אבא שבא והולך, אמא ששותה אלכוהול (והרבה) וכל מה שהיא חיפשה היה מישהו שיאהב אותה… מישהו שיחבק אותה… שהיא תקבל קצת רגש. לא היה אכפת לה איך היא תקבל את הרגש הזה – היא הגיעה למצב שבו היא היתה מוכנה לעשות הכל כולל הכל.
(Credit: James Brey via iStock/Salon)
עצוב…
את שאר הכיתה שנשארה לי, ניסיתי ללמד מה זה הצורך הזה.
את האנגלית כבר עזבנו – כל מה שהיה להם בראש זה "אבל היא באה ורצתה, אז מה הם אשמים". ניסיתי להסביר להם שיש אנשים (בעיקר ילדים) שמבלבלים בין חום ואהבה לבין סקס, מסיבות, אורגיות, פורנוגרפיה… אני מאד מקווה שהצלחתי להחדיר בהם משהו כיוון שבאותו זמן בדיוק כבר החלפתי כיתה – המורה חזרה מחופשת לידה.
אז אני פונה לכל המורים והמורות – אל תתביישו! תעמדו מול הכיתה ותסבירו להם על מערכות הרבייה. תסבירו להם על כבוד הגוף – גם של האישה וגם של הגבר. נכון שהיא אמרה "כן" אבל ילדה בת 12 לא מבינה את המשמעות של הכן הזה. אז אתם – התלמידים צריכים להבין שמשהו כאן לא בסדר. ללכת לספר זו לא הלשנה. זו הצלת חיים.
*
תבינו – אני לא בא להאשים כאן אף אחד – זו היתה שרשרת של אירועים שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הסופית.
תמיד אפשר לשחק ב- 'אולי' וב- 'נדמה לי' אבל שורה תחתונה, צריך פשוט לשים יותר לב.
*