חופש מהחופש


חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.

אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון.
הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).

ליד הבריכה

ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.


ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.

בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.

טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.

ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ.
באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי.
שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה.
ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת.
מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.

בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות).
הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי.
ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.

ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.

בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואלי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

50 גוונים… נו שוין..


נכון, אני אולי קצת בפיגור מבחינת הבאזז התקשורתי על הספר הזה, אבל בסוף – גם אני קראתי אותו.

50 גוונים של אפור (50 Shades of gray).

50 גוונים של אפור

האמת – בלשון עדינה, לא נפלתי.

הספר, כמו שאני רואה אותו, הוא לא יותר מאשר יומן פנטזיונרי של ילדה בת 15 שחולמת על האביר על הסוס הלבן (האפור) שיבוא ויוציא אותה מהשגרה היום-יומית של החיים.

בחור עשיר, נאה, מאוהב בה עד כלות, בעל יכולת מינית גבוהה (מאד) שמתבל את חיי הזוגיות שלהם במשהו סודי… המשהו הזה הוא אהבתו לסדיזם (סליחה – "שליטה")…

עולם ה- BDSM (קשירה, צייתנות, סאדו, מאזו) הוא הרבה יותר מהתיאורים האירוטיים בספר.

בעולם הזה מחפשים לא סתם ריגושים כדי "לטבל" את חיי המין, להוסיף משהו כדי לצאת מהשגרה –  אלא התמסרות שלמה של הגוף.

לא כל סשן חייב להיגמר במשגל סוער (ובוודאי לא כמו שמתואר בספר).

ההתרגשות (Rush) לא מגיעה מקטע מיני, אלא מדחפים יצריים של שולט / נשלט. הסקס, האקט המיני הוא שולי בסשנים כאלו.

*

אז מה שכן – הכתיבה זורמת ובאמת נשארתי לקרוא את הספר עד מאוחר בלילה, אבל כרומן רומנטי ותו לא.

מחרמן ?! כן. תיאורים מפורטים של מי עושה מה למי מחרמנים. אבל לא מביאים את הקורא (אותי בכל אופן) למצב תודעתי של יחסי שולט/נשלט.

*

על הכריכה האחורית :

אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל.

היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.

הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט.

*

האם אני ממליץ לקרוא את הספר ?

כאן התשובה נחלקת לשניים – כן ולא.

נתחיל דווקא עם הלא – כל מי שמכיר / הכיר / התנסה / היה מעורב וכד' בפעילות BDSM (אמיתית) – לא ימצא בספר הזה שום דבר חדש או מרגש, אולי משהו נחמד להעביר איתו את הזמן.

למי כן הייתי ממליץ לקרוא את הספר – לעקרות בית משועממות, לנשים שמחפשות משהו להתחרמן ממנו ואחר כך ללכת לבעל (זה יותר טוב מלמצוא מאהב).

אני חושב שזה שהספר נמכר בכל כך הרבה עותקים במספר שפות, דווקא מעיד על האימפוטנטיות של הזוגות הנשואים ועל מקובעות המחשבה שלהם והפחד "לצאת מהקופסה".

הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

יותר מהר ויותר עצבני


יום חמישי בערב, הגדולה בטיול צופים של שלושה ימים ואת הקטן העברנו אחר כבוד לסבא וסבתא, בדיוק כשסיים את הצרצור הקונצרטי הראשון שלו בכינור.

תכנון נסיעה בווייז לאושילנד כפר סבא, מתחם הבילויים החדש באזור התעשייה 'עתיר ידע', ממש מאחורי נווה ימין, על כביש 531 החדש שנפתח לא מזמן…
מתחם חדש של 9,200 מ"ר הכולל אולמות קולנוע וכנסים, שוק אוכל ועוד ועוד.
אנחנו באנו לאולם ספציפי – אולם 18, כדי לטעום את המאכלים שהשף שגב משה הכין לנו (היה ממש וואו) –  יש לו גם נציגות נכבדה במתחם – וכדי ליהנות מבכורה עולמית של הסרט החדש בסדרת הסרטים המהירים והעצבניים – מהיר ועצבני 8.

את הסדרה אני לא חושב שצריך להציג – וין דיזל, דומיניק טורטו, מתחיל, הפעם בקובה, את הסרט בסצינת מרוצים 'מהסרטים' (אי אפשר לתת יותר מדי ספוילרים… ואלו עוד יבואו 'בקטנה' – בהמשך)…
מסתבר שהוא ולטי (מישל רודריגז) חוגגים את ירח הדבש שלהם, עד ששרליז ת'רון, מחבלת סייבר ידועה בשם 'סייפר' נותנת לו את הסיבה היחידה לבגוד בצוות שלו ובמשפחה – אאא… התרעת ספוילר… $#%^…
דוויין ג'ונסון, הלו הוא סוכן האגף הדפלומטי שנכנס לכלא על פעילותו בסרט הקודם (לא ראיתם ?! רוצו לראות… אחד הטובים), מתעמת פיזית בכלא עם ג'ייסון סטתהאם והשניים מגיעים לצוות הפעולה המיוחד שהוקם כדי ללכוד את טורטו… האם הם יצליחו ?

הרבה דלק נשפך שם מהמנועים, במרדפים עוצרי נשימה ומסוכנים מוות (תרתי משמע). טילים מתעופפים וגם סקי קרח על דלת של למבורגיני כתומה לא יעצרו את הצוות (עוד ספוילר?). אבל כשכלי רכב ומטוסים לא עוצרים, אולי צוללת גרעינית תעשה את העבודה…

ישבנו בכיף, זוגתי ואני, וצפינו במסך הענק, כשאנחנו שומעים את כל המוזיקה והאפקטים בשיטת הדולבי אטמוס (Dolby ATMOS), שגרמו לכיסאות שלנו לרטוט ולנו להרגיש את הסאונד בתוך הגוף.

אולם ברמת VIP, עם משענות היורדות לאחור ומגש לספלים (או לכוסות הקולה) עם סרט שגורם ללב להחסיר פעימה באיזור ה- 7,000 סל"ד ו- 1,000 כוחות סוס.
שורה תחתונה – מומלץ. גם המקום וגם הסרט.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?


היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

להמשיך לקרוא

עולם אחר TAYA


תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???TAYA

להמשיך לקרוא

פסנתר הזמן


כבר הרבה זמן שלא כתבתי בך, יומני היקר… לא… זה לא יומן מסוג כזה, אבל באמת שהרבה זמן כבר לא העליתי פוסט… כמעט חודשיים אם אני מסתכל בסטטיסטיקה של האתר… אז מה יותר נכון להעלות מאשר על ההופעה "פסנתר הזמן" להמשיך לקרוא

סופגניות ללא גלוטן


חודש החגים עוד לא הספיק להישכח (תשאלו את הצמיגים בבטן שלי), וכבר מגיע עלינו חג נס פך השמן עלינו לטובה. לכבוד חג הנרות, הלביבות, הסביבונים ובעיקר הסופגניות – הבאתי מתכון שרץ בקבוצת הצליאק בפייס לסופגניות ללא גלוטן. אני מתנצל שאני לא יכול לתת קרדיט לבעל/ת המתכון, אבל הוא יוצא "פצצות לגבות". להמשיך לקרוא