עוד שנה עברה… לאן בעצם ?

אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."…

מה שהוא כתב לי, קראתי את זה ממש לפני שהלכתי לישון, די הדיר שינה מעיני. שכבתי לי ער במיטה, שומע את נשימותיה הקצובות של זוגתי, שסובלת אותי כבר 11 שנה עם כל העליות והמורדות שתאונת הדרכים הזאת גרמה לי לנו. חושב על הילדים שלי, שבעצם – נולדו לתוך המצב הקיים הזה – מצב של כאוס תמידי והבנתי שאני לא יכול "לדפדף" את זה הלאה. עד שאני לא אצליח להתמודד עם המצב שלי – ואני עושה את כל המאמצים כדי שזה יצליח – אני חייב לחיות עם עצמי כמו שהפגיעה הזאת מכתיבה לי. חבר יקר – אני ממש לא מנסה לעשות לך שיימינג ברשת – להיפך – גרמת לי לחשוב ולהבין איפה אני נמצא, באיזה מקום אני עומד – כן – עומד! לא נע קדימה. אני כבר 11 שנה (פחות השיקום שלי) עומד במקום. יכול להיות שאני לא מנסה מספיק… יכול להיות שאני צריך להתאמץ יותר ?! יכול להיות… אבל למדתי מהן המגבלות שלי ורק המחשבה של לנסות ולמתוח את הגבולות גורמת לי לכאב פיזי של ממש בחלקים כואבים אצלי בגוף – ונתחיל מהראש.

חבר יקר – התאונה היא אולי לא ראשית הצירים אצלי, כמו שכתבת, אבל היא אירוע משמעותי ומכונן אולי אפילו יותר מהאירוע שקרה לפני 41 שנים וחודש שנקרא "הלידה שלי"… התאונה הזאת שינתה אותי במאה שמונים מעלות. אני הפכתי להיות בן אדם אחר, חדש ולצערי, לא טוב יותר ממה שהייתי לפני כן.
אני נאלצתי ללמוד ולחיות עם עצמי החדש לטוב ולרע, אישתי נאלצה להתאהב בעצמי החדש – השונה כל כך ממה שאיל היה לפני התאונה (אם היא רק היתה יודעת כמה אני מעריך אותה על כך).

אז במיוחד עכשיו – כששבוע הבטיחות בדרכים נמצא בפתח, ולצערי לא התלחתי להגיע לאירוע הפתיחה – למרות שהיתה לי הזמנה וזה רק סמלי שאחרי 11 שנה, יוצא יום השנה לתאונה באותו יום (שישי) שהתאונה קרתה.
אז כדי להגיע לתוצאות שרואים בתמונה – אני אמשיך "לחגוג" לי את יום ההולדת בתאריך הזה – כדי להזכיר לעצמי שיש לי תמיד לאן לשאוף.משפחה

רק עכשיו אני מנסה להחזיר לעצמי את האפשרות להוציא שוב רשיון צלילה – צלילה היה אחד מתחומי הספורט שאהבתי ושנאסרו עלי, בעקבות הפגיעה בחזה. 11 שנה אחרי ורק עכשיו אני מעיז ללכת לרופא ריאות ולקבל ממנו הפניה לרופא צלילה (שעוד לא קבעתי תור אליו) בכדי לקבל את האישור. כדי שאוכל לנסוע בשנה הבאה לאילת ולצלול עם הבן שלי.
רק עכשיו אני מתחיל להעיז ולחשוב על חזרה לאימוני ריצה – אם הריאות שלי יעמדו בזה (ועוד כמה איברים פגועים), שלא לדבר על אימוני קרב מגע, שחסרים לי כל כך…

אז חבר שלי – אנחנו חברים כבר כמעט 30 שנה (איך שהזמן עובר), ואתה עדיין זוכר אותי כמו שאני רוצה לזכור את עצמי. אז לשאלתך – כן – ביום הולדת 13 אני אעשה לעצמי בר מצווה ואני אמשיך לזכור את יום שישי השחור הזה 18.11.2005 – כיום שנולדתי לתוך הגוף המוגבל הזה שאני חי בו כבר 11 שנה.

מחשבה אחת על “עוד שנה עברה… לאן בעצם ?

  1. אין מילים.
    הדברים הלא טובים קורים לאנשים הכי טובים.
    הכי טובים נשארים כאן כי הם חזקים.
    אתה חזק. נשארת לספר. עם כל הקושי.
    יש לך משפחה אוהבת ודואגת, ואתה אוהב ונאהב.
    לא מכירה אותך אחרת, אז טוב שאתה כאן

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s