אישה נוסעת

את לאורה ריבלין אני זוכר מהסדרות שגדלתי עליהן – "קרובים קרובים" ו- "חצי המנשה" (שתי סדרות אלמותיות – אם אתם שואלים אותי).

כשהוזמנתי להופעה שלה "אשה נוסעת" (שיר הנושא מתוך ההופעה) – שירים וקטעי סיפורים וחלומות מפרי עטה, לא ציפיתי להופעה של "כולם היו בניי" (שם שיחקה לצדו של נתן דטנר), אבל… לא יודע למה ציפיתי בעצם…
ואני חייב לציין – בחצי הראשון של ההופעה ישבתי מהופנט ומבולבל ורק בחצי השני של ההופעה התעשתי על עצמי והתחלתי באמת להקשיב ולהפנים את מילות השירים והסיפורים.

לאורה חושפת ופורשת לקהל פיסות מחייה, חלומותיה, פחדיה…
היא משתפת את הריב עם בנה או היחסים הטעונים עם אמה,
השיחות שלה עם הפסיכולוגית העדינה שהיא לא רוצה להרגיז (כי היא יכולה להיות אלימה – הפסיכולוגית). חלומות בלהה ויחסים עם בן זוגה. דברים שמטרידים אותה בחיי היום-יום וערבוב בין מציאות וחלום.
ההרגשה שלי היא שיש שם פחד מוסתר מהזדקנות – עם כל המשתמע מהדבר.

הדמות כל כך שונה מהדמויות שאני זוכר וגדלתי עליהן – היא לוקחת את מרכז הבמה, כאשר כל הזרקורים מופנים אליה והיא מראה לכולם את "כל האמת בפנים". גם כשהיא מדברת על אותה מחלה שאסור להזכיר את שמה, שלא תיעלב…

אז את ההופעה ניתן לקחת בשני אופנים –
הקליל – אוסף שירים, פרי עטה של זמרת ושחקנית מוכשרת (זכתה בפרס אופיר, פרס האקדמיה ופרס התיאטרון) – ולקבל אותם כמו שהם בקלילות ובהנאה.
הצורה היותר כבדה היא להסתכל עמוק לתוך שורות הספר הבלתי גמור הזה שנקרא "החיים של…" ולתפוס כל אחד את אותן המלים שנוגעות בדיוק בחייו…

קליל ורציני ? איך אני אגדיר את ההופעה המלווה בפסנתר, ויולה, גיטרה חשמלית ותופים ?
הפחד משיגעון ? הזדקנות ? יחסים ?

צפייה מהנה