מיומנה של סוכי: היום הראשון ללימודים

הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.

אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.

יום ראשון ללימודים, כן, זה היה לפני שבוע וחצי, אבל אמא כל הזמן היתה ליד המחשב ולא יכולתי לכתוב לכם. היום – אבא בעבודה ואמא בגן, אז גנבתי את המחשב החדש של אבא, פרצתי לו את הסיסמה והתיישבתי לכתוב.

אם עד עכשיו התרגלתי לטיולים בבוקר בשעה 8 – 9, פתאום אבא הוציא אותי בשעה 7 וחצי (חוצפן שכזה). יצאנו עם האחים שלי, ועוד לא ידעתי מה מצפה לי – במקום לפנות שמאלה לכיוון הטיול הרגיל, אבא הפנה אותי ימינה לכיוון ההפוך. עוד לא חשדתי בכלום, גם זה ששקד ונדב הצטרפו אלינו ולבשו חולצות לבנות והיו עם תיקים על הגב לא הדליק לי נורה אדומה.
אבל כשאבא לא הלך במסלול הרגיל… פתאום התחלתי לראות עוד בני אדם הולכים באותו כיוון… אז הייתי חייבת לעצור כל כמה מטרים כדי להריח ולרחרח ומדי פעם גם פיפי קטן – שאני אזכור את הדרך אם אבא ישכח.
כל כך הרבה הולכי על שתיים פגשנו בדרך וחלק עצרו וניסו ללטף אותי – אני בדרך כלל מסתובבת ומתרחקת מהם. כמעט ודרכו עלי כמה פעמים, והמסלול – הוא נהיה ארוך ומייגע וכשעצרתי רגע לעשות… מספר 2… נדב כבר ברח ואחרי דקה שקד פגשה חברה ואני נשארתי עם אבא.
חשבתי שעכשיו נחזור, אבל התבדיתי – אבא היה עקשן והלך עד השער של בית הספר, בדיוק בזמן לראות את האחים שלי נבלעים בינות להמון החולצות הלבנות.

אם חשבתי שהדרך הלוך היתה גרועה, בדרך חזרה הלכנו נגד הזרם – כל כך הרבה רגליים באו לקראתנו… חשבתי כבר שאבא יצטרך להרם אותי על הידיים ולא, לא אכפת לי שאני שוקלת כבר כמעט עשרה קילו! אם צריך – אבא ירים.

בסוף הגענו הביתה. חשבתי שכבר הגעתי אל השקט והשלווה אבל גם שם חיכתה לי הפתעה – הגן, שהיה ריק בחודש האחרון, היה מלא בילדים – ורובם חדשים… הם לא רצו ללטף אותי – הם רק עמדו והסתכלו עלי עם העיניים שלהם. אה… והם עשו רעש – חלק בכו ביום הראשון שלהם וחלק צעקו וחלק שיחקו – אבל היה יותר רעש ממה שהייתי רגילה אליו וגם לאמא לא היה זמן אלי – היא רק היתה עם הילדים. חיכיתי כבר שאבא ייתן לי את הפקודה לעלות למעלה, וכשהיא הגיעה – לא חשבתי פעמיים ורצתי למעלה לשתות משהו, לאכול קצת ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב – לנוח.

אז עד הפוסט הבא – מנוחה נעימה לכם – חבריי, משפחתי וחיות אחרות.

סוכי