מיומנה של סוכי – צימר בכוח

שלום חברים שלי – אלה ההולכים על ארבע ואלה ההולכים על שתיים… כאן השיצואית האהובה עליכם – סוכי…

הפעם אני רוצה לספר לכם על סוף השבוע שעבר עלי. סוף שבוע לא קל עבר על כוחותינו: אמא ואבא נסעו לצימר משלהם יחד עם האחים שלי, ואותי השאירו לבדי לבדי גלמודה ועצובה אצל ג'ני – הצימר של הכלבים.

למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים שלי – חיי כלב, חיי כלב II, חיי כלב III ושאר הפוסטים שלי, יודע שיש לי חרדת נטישה "קלה"…
ועכשיו אפשר להתחיל:

זה התחיל ביום רביעי – אבא אסף את שקד מסבתא והם לקחו אותי לצימר של ג'ני. לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, לאן הם לוקחים אותי ומה אני אמורה לעשות שם. היו שם המון, ואני מתכוונת המון כלבים (אולי איזה 7), רובם היו בגודל שלי אז זה היה פחות נורא. אבל היתה שם איזו קוקוס אחת (זה שמה), שהיתה פשוט ענקית והפחידה אותי נורא. מזל שהיא היתה רוב הזמן מתחת למדרגות…
אחרי שעה שהתחבאתי ליד הרגלים של אבא, התחלתי לשחק עם שאר הכלבים והיה די נחמד, עד שהגיעה השעה ללכת. עוד לא ידעתי מה מצפה לי…

יושבת משקיפה על כולם מלמעלה

יום חמישי בצהריים אבא לקח אותי באוטו עם אחותי שקד ואחי נדב, שוב לצימר של ג'ני.
עכשיו כבר ממש הייתי מבולבלת – מה, הם רוצים להשאיר אותי שם ?! הם היו איתי שעה ועזבו… הייתי מאד עצובה וגם לא רציתי לשחק עם אף אחד. מזל שאת חלק מהכלבים זכרתי מאתמול, אז זה היה פחות נורא – אבל בכל זאת, רציתי הביתה לאמא ואבא. ג'ני ממש הבינה אותי והניחה אותי על הכרית שלי (מזל שאבא הביא אותה) על כיסא גבוה – עכשיו יכולתי קצת להירגע ולנוח. ואז הגיעה מילת הקסם – "חטיף"… קפצתי מהכיסא ורצתי לג'ני. הייתי הראשונה לקבל את החטיף (אני הכי מיוחדת) ורצתי איתו בפה שאף אחד לא יחטוף לי. אחרי החטיף כבר יכולתי להירגע – זה לא מקום כזה נורא – אם מחלקים פה אוכל טעים ודברים כאלה מדליקים (ד"ר שרון – זה חטיף בלי עוף).

אה… שכחתי לספר על הטיול שלנו – בבוקר ובערב אנחנו יוצאים לטיול – קראתי לנו 'החבורה' – כי היינו חבורה של הכלבים הכי cool של הצימר. יש תמונות בדף הפייסבוק של ג'ני.
בלילה ישנתי על הכרית שלי ליד המיטה של ג'ני – לא קרוב מדי – אבל במרחק של 'דקה מקריאה' שאם יקרה משהו חס וחלילה (לא קרה כלום כמובן – אלה סתם הפראנויות שלי).

יום שישי כבר הסתובבתי לי עם זנב מורם ומכשכש ליד מושו – שיצו חתיך ומסוקס. שיחקנו ביחד וגיליתי שהאוכל שלהם יותר טעים מהאוכל שלי. חוץ מזה, אי אפשר להיות שונה לגמרי, נכון ?! אז אכלתי יחד איתם ושיחקתי איתם. מאד התעייפתי – הרי בבית אני רוב הזמן רובצת לי על הכרית, או ליד השער… פה היה אקשן כל הזמן – והפעילות הקרדיו-וסקולרית שלי עבדה שעות נוספות – אני מה זה לא רגילה… אז לטיול ערב כבר לא יצאתי – פשוט לא היה לי כוח.
בלילה ישנתי עם ג'ני כפיות וחלמתי על מקומות אחרים שאני רצה עם כלבים באוויר הפתוח… אבל זה לפוסט אחר.

במשך השבת היתה התרגשות של 'משהו שעומד לקרות', אבל עד אז המשכנו להנהיג את העדר והחבורה שלנו שלטה על כלבי הצימר – כל מי שרצה יכול היה להתקבל לכנופיה – רק שיעשה את הצרכים בחוץ, בחצר הענקית של ג'ני, ולא בבית. ג'ני, הבנות ובן זוגה היו מדהימים אלינו וכל הזמן ליטפו אותנו והעבירו את הזמן ב- "נעימי" (משחק מלים למי שלא הבין – גם היה נעים וגם עשו לנו נעים בבטן).

בשבת אחרי הצהריים כל המשפחה באו לקחת אותי. כל כך שמחתי שהם באו, שפרצתי בנביחות שמחה וקפיצות עליהם. כשראיתי שהם לא הולכים, המשכתי את המשחק עם "הידרו" (עוד כלב בצימר), משחק שמתחילים צריך לסיים. אחרי שעה קלה אבא חזר עם הרצועה ואני הבנתי שהגיעה השעה לעזוב. נפרדתי ממושו ומהידרו ומתותי ומז'ק ומשאר הכלבים ויצאתי עם אמא ואבא ושקד ונדב חזרה הביתה.

שורה תחתונה – אם אתם מחפשים מקום טוב לנוח להינות ולשחק, תמליצו להורים שלכם שישלחו אתכם לבית של ג'ני.