ניתוח ראש

המצב הקשה ביותר עבור הורה זה, להיות בסיטואציה שאתה לא יכול לעזור לילד שלך. מצב שבו אתה לגמרי תלוי באנשים אחרים…

זה פחות או יותר מה שקרה לנו עם נדבי שלנו.

למי שעוד לא קרא פוסטים קודמים שלי "קטנים מול המערכת", אני אספר שנדב נולד עם מוטציה גנטית בשם CCM2 שגורמת ליצירת קווארנומות (גידולים שפירים של כלי דם) בעיקר במוח.

נדב במעקב מגיל שנתיים וחצי, כאשר כל שנה הוא עובר בדיקת MRI (בהרדמה מלאה) לראות מה מצב הקוורנומות שלו (מצאו אצלו שתיים בהתחלה).
מגיל שנתיים וחצי אנחנו נמצאים בחרדה, שמא אחת הקוורנומות תגדל, תדמם או תלחץ על אותו אזור במוח שבו היא נמצאת או שאולי יופיעו קוורנומות חדשות.
בבדיקת ה- MRI האחרונה, נמצאו שני נגעים חדשים והתברר שאחת הקוורנומות לא רק שגדלה (הגיעה לגודל של גרעין של אפרסק), אלא שהיא גם מדממת. תוך ימים ספורים כבר הגענו לפגישה אצל פרופסור קונסטנטיני והוא לא נתן לנו הרבה ברירות – "הגיע הזמן להוציא אותה", כך הוא אמר ואנחנו, מה נותר לנו מלבד להסכים איתו ולהתכונן לניתוח ראש…

יומיים לפני הניתוח ונדב מודיע לנו שהוא לא מוכן ללכת! מנסים לשכנע אותו בכל מיני דרכים וצורות, אבל הילד (בן 7 וחצי) בשלו – הוא לא עובר ניתוח בראש, הוא לא מוכן לעבור עוד הרדמה והוא לא רוצה בכלל להגיע לבית החולים. פספוס קטן אבל דעתן…
יום לפני הניתוח ואנחנו צריכים להגיע לבית החולים לבדיקות מקדימות. מצליחים איכשהו לשכנע את נדב להיכנס לאוטו ולנסוע איתנו – לעשות יום כיף עם אמא ואבא (בבית החולים כמובן). הזאטוט מתרצה, בידיעה שהיום לא עושים לו ניתוח והוא לא מורדם. נסענו לאיכילוב, לבית החולים לילדים – דנה. רישום בקבלה ועלייה לקומה רביעית – 'מחלקה כירורגית מיוחדת' (כירורגית רגילה בקומה 2). הילד מתחיל להביע התנגדויות לבדיקות הפשוטות ביותר – כמו לחץ דם, חום (בפה) ומדידת גובה ומשקל. על בדיקת דם אין מה לדבר בכלל… תוך שימוש בכח פיזי מתון אנחנו משתלטים עליו ומצליחים לקחת לו דם (ולא מעט). עכשיו הגיע התור של בדיקת CT – אבל לא סתם CT – איך הרופאה קראה לזה – CT עם GPS מדביקים לו נקודות ציון על הראש ואני

נדב לפני CT ראש

אוחז בידו ויחד אנחנו יורדים לבצע CT ראש, כשאני עם לוח עופרת על האזורים החשובים.

עכשיו נשאר להמתין למחר – את האופציה של חזרה הביתה ביטלנו פה אחד (טוב שלא שאלו את נדב) ונשארנו לישון בבית החולים, כלומר- זוגתי נשארה, אני חזרתי להוציא את סוכי לטיול ערב שלה.

יום הניתוח ואנחנו רועדים ומשקשקים. היום הילד שלנו הולך לעבור ניתוח ראש.
לפי ההסבר שקיבלנו מפרופסור קונסטנטיני, הניתוח אמור לקחת ארבע שעות, שבמהלכן פותחים "חלון" בגולגולת ומוציאים את הגידול הסורר.
אנחנו נפרדים מהקטן המורדם ומתיישבים בחדר ההמתנה שהולך ומתמלא באנשים. יחד איתנו ישב גם גיסי – אחיה של לירון – שדאג לנו לכריכים מושקעים תוצרת בית.
שעתיים ראשונות עוברות עלינו בכסיסת ציפורניים, כשכל מספר דקות (שנמשכו כנצח), אנחנו מביטים אל לוח הניתוחים כדי לראות האם הסטאטוס "בניתוח" משתנה.
לאחר שעתיים אנחנו שומעים את שמנו נקרא בחלל הצפוף ואנחנו קמים במהירות ורואים את פרופ' קונסטנטיני במדי המנתחים שלו – אנחנו נכנסים לחדר קטן ושם הוא מספר שהניתוח הלך מצוין, הקווארנומה פשוט "קפצה לה החוצה" כדבריו. גוש בגודל של בית ובמשקל של כמה טונות ירד לנו מהלב. "עכשיו נשאר רק לסגור אותו" הוא סיים את דבריו בעוד אנחנו מודים לו עם דמעות בעיניים.

הסגירה נמשכה כשעתיים נוספות – כמו שהוא אמר – ארבע שעות סך כל הניתוח. לאחר ארבעת השעות השתנה הסטאטוס שליד שמו של נדב ל- "מתאושש" ואנחנו רצנו פנימה לראות את האוצר שלנו.

קרסנו על הכיסאות ליד מיטת ההתאוששות, בעוד הוא שוכב שם ונראה כמו מלאך –

אחרי הניתוח – המלאך הקטן שלנו

עם התחבושת הלבנה והגדולה שסבבה את ראשו.

דוקטור נוסף יצא אלינו והסביר שהניתוח הלך בדיוק כפי שציפו ועכשיו הכל בסדר.
הצפצופים ושאר המכשירים החזירו אותנו 10 וחצי שנים אחורה, לתקופה בה אני הייתי מאושפז… סיפור אחר…
נתנו לו לישון עוד כשעה ואז התחלנו להעיר אותו בעדינות.

כשראו שהוא התאושש, יצאנו להליכה, מלווים ברופא, במחילות תת קרקעיות מאזור חדרי הניתוח באיכילוב עד לבית החולים דנה, שנמצא בבניין אחר, ומשם לקומה הרביעית – טיפול נמרץ. שם נעביר את הלילה.

עם חתך לא סימפטי למראה בראש

לאחר לילה קשה בטיפול נמרץ, שבו התלונן נדבי על כאבים אבל סירב בכל תוקף לקחת משככי כאבים למיניהם, הגיע הבוקר ואנחנו שוחררנו להמשך המסדרון – חזרה לכירורגית המיוחדת.

היום אנחנו שבועיים אחרי הניתוח, כבר הוציאו לו את הכליבים (סיכות), שחיברו את החתך הארוך בראש.

החתך והכליבים

עדיין ישנה רגישות למגע (בכל זאת – עשו חור בגולגולת), אבל נדב חזר להתנהג כמו נדב הישן והחמוד שלנו – אותן קריזות מוכרות ואותן התרפקויות של המאהב הלטיני שהוא.

MRI חוזר בעוד 3 חודשים כדי לראות

לאחר הוצאת הכליבים

שבאמת הכל יצא ולא נשארו שאריות לא רצויות ומכאן, מעל דפי פוסט זה, אני רוצה לשלוח תודה לכל מי שעמד ותמך – לבני המשפחה שבאו והתקשרו בתור התחלה, לצוותים הרפואיים בכל המחלקות – מחלקה כירורגית מיוחדת, מחלקת טיפול נמרץ, מחלקת התאוששות, מחלקת חדר ניתוח ובראשם פרופסור שלומי קונסטנטיני.

אחרי שבועיים כבר כמעט ולא רואים סימן