מיומנה של סוכי – פרק 8 – מסע כומתה

היי חברים וחברות – אנשים ואנשות, כלבים וכלבות (חתולים אני פחות אוהבת)…

נראה לי שהמשפחה שלי החליטה לעשות לי חינוך מחדש ולהעביר אותי טירונות מקוצרת! הם נסעו לטיול – אני בדרך כלל אוהבת לנסוע איתם – כי זה אומר להגיע לסבא אלי – שמפניק אותי ומגניב לי אוכל מתחת לשולחן (אפילו שאמא ואבא אומרים שכבר לא צריך), או לנסוע לסבתא אביגיל בעפולה שנותנת לי לאכול את האוכל שהיא בשלה – המון בשר.

היום הם נסעו 3 שעות – אני לא מגזימה – טוב, אולי קצת… שעתיים, בדרכים לא דרכים, כבישים לא כבישים והגיעו להר מירון, קצת אחרי הישוב כפר שמאי, על כביש 866 (איפה זה ? בעלייה להר מירון מכיוון צומת חנניה). באמצע הכביש, אחרי עליות וסיבובים, שאבא נורא התלהב מהם – כי הוא הרגיש כאילו הוא בראלי פריז-דקר – פתאום! פנינו ימינה לשביל עפר (טוב, היה שילוט) ונסענו קצת עד לבותק'ה של הכניסה לשמורה. בגלל שאני חמודה אז השומר אמר שלא צריך לשלם (וגם בגלל שלאמא ואבא יש כרטיס 'מטמון' של החברה להגנת הטבע).

בהתחלה הכל נראה מגניב – אבא ונדב קיבלו הסבר על המקום – שעה וחצי הליכה, שני ליטר מים לכל אחד (גם לי), כובע, האתר נסגר בשעה 5, בלה, בלה, בלה…

אמא ואבא מצאו זמן לרומנטיקה

ואז יצאנו לצעידה. אני מובילה בראש ומושכת את אמא קדימה על שביל הכורכר, עד לתחנת משטרה מתפוררת ומנוקבת בכדורים מימי המנדט הבריטי. ואז התחיל קטע מעניין של ירידה על צלע ההר בשביל המסומן בצבע אדום עד למטה – אל הנחל. באמצע הדרך כבר שומעים את פכפוך המים. חוץ מהירידה הקצר שהיא חשופה לשמש, רוב המסלול מוצל ונעים. לא הרגישו את החום.

אחרי היריד החלטתי שאני רוצה לנוח, אז פשוט נשכבתי לי השביל וחיכיתי שאמא תרים אותי (אבא הלך עם התיק עם האוכל והמים). בהתחלה הם לא הבינו מה אני רוצה, וכשאני נשכבתי, הם התיישבו והוציאו מים לשתות. הם נתנו לי לשתות מים בקערה שאבא סחב על הגב. לקח להם קצת זמן להבין שאני פשוט לא בנויה להליכות בחום…
למטה מגיעים לתחנת קמח ישנה, שכבר לא עובדת, ואפשר לבחור אם ללכת לאורך הגדה הימנית או השמאלית של הנחל – אני העדפתי לקחת את הגדה הימנית ולחזור בשמאלית (ברור שהבחירה שלי היתה נכונה וטובה – יש לי אינסטינקטים של חיית יערות פראית).
לאורך המסלול יש בוסתנים – בעסה שאסור להיכנס – שמושקים על ידי מי הנחל ומעובדים על ידי אנשי רשות הטבע והגנים.
בתור חובבת פרחים, אני עמדתי על זה שנעצור ונריח על פרח שעברנו לידו. יש גם המון עצים שהייתי פשוט חייבת לסמן, כדי שאמא ואבא לא ילכו לאיבוד…
אחרי קילומטר וחצי של הליכה (ועצירות), הגענו לבריכות שכווי. החלטתי שננוח שם ואמא ואבא הסכימו איתי. שקד ונדב נכנסו למים וכולנו נהנינו מארוחת צהריים נחמדה – כמובן שלקחנו את הזבל איתנו – העמסנו לאבא על הגב.

סוכי הכלבה הפראית

אני על הידיים של אמא

אני כבר הייתי דיי עייפה ולא ממש רציתי לחזור את כל הדרך, אבל אמא הסבירה לי שאין לנו ממש ברירה… אז באמצע המסלול חזרה (הפעם על הגדה הצפונית), נכנסתי לנחל – רק ברדודים, ועם כל הסלידה שלי ממים, נשכבתי לי במים וסירבתי להמשיך.
נחנו (שוב) והמשכנו ללכת. כשגיליתי שצריך לעלות שוב את כל מה שירדנו, קיבלתי פיק ברכיים ואת רוב העלייה עשיתי בצליעה מזויפת או על הידיים של אמא.

סיימנו את המסלול ואני נכנסתי לאוטו והתמכרתי למזגן.

שורה תחתונה – לא מומלץ לגורי אדם מתחת לגיל 5 או לכלבים כמוני שמעדיפים לנוח רוב היום.