90 דקות של אנתרופולוגיה

לא, הפוסט הזה לא ייקח 90 דקות לקרוא אותו – מקסימום לכתוב אותו…

אני רוצה לספר לכם על ניתוח אנתרופולוגי של דקה וחצי שעשיתי אתמול, וכמו שעולה מהכותרת – איך לא ? במגרש כדורגל.
אתמול הגשמתי לנדבי חלום – לראות משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עליו… להיכנס לפרטים ? מכבי נתניה (לטוב ולרע) מול קבוצה.. אממ… כדי להיות פוליטיקלי קורקט נגיד רק שזו קבוצה אדומה.. בלי שמות (yeah.. right).

הגענו למגרש החדש והמפואר בנתניה, כבר שנים שלא הייתי במשחק כדורגל – לפחות 15 שנה.
כמו ישראלים טובים – הלכנו עם העדר וקניתי כרטיסים בקופה – אין הנחות לילדים מתחת לגיל 10 וכולם משלמים מחיר מלא (ומופקע) של 50 שקלים – הנותנים כניסה למשחק תחתית בלתי משמעותי בעליל… לא נדלקה לי נורה אדומה כשכל האוהדים שקנו כרטיסים סביבי לבשו אדום… למזלי (ובאמת למזלי), ביררתי איזה יציע זה היציע של נתניה, אחרת הייתי מוצא את עצמי ביציע אדום, כשאני (ונדב) מעודד את הקבוצה בצבע הלא נכון – היו אוכלים לנו את הראש שם…
מסתבר שקנינו בקופה של הקבוצה האורחת… אופס…
ניסינו להיכנס דרך השער הדיגיטלי – וכמובן שהוא לא נתן לנו. איש ביטחון שעמד במקום סייע לנו – קרע את הביקורת והכניס אותנו.
– היה קריר (תיכף נחזור גם לזה)
התיישבנו לנו והרגשנו אירופה. התחלתי להסביר לנדב על המגרש, השחקנים והשופטים והוא ישב בעיניים קרועות לרווחה ושתה בצמא את דבריי, כשהוא קוטע אותי לשאול שאלות ענייניות. בכל זאת – מעבר למספר משחקים שהוא ראה בטלוויזיה – פעם ראשונה שלו.

אצטדיון נתניה אבא ונדב

מחצית ראשונה החלה וחוש הצדק המפותח של נדב עבד שעות נוספות – "למה הוא שרק פאוול?", "הוא סתם עושה את עצמו", "הוא לא באמת קיבל מכה", "הוא נגע בכדור ביד" ועוד אמירות תמימות שגרמו לי לחייך ולהסביר לו שבכדורגל, שחקן שמקבל מכה קטנה עושה את עצמו כאילו הוא קיבל מכה גדולה ושהשופט לא תמיד רואה הכל, גם עם עזרת הקוונים.
במשך כל המחצית הראשונה ישב הילד ועקב אחרי הכדור והשחקנים באדיקות ובריכוז שלא היה מבייש כדור ריטלין 50mg…

מחצית – 1-0 לאדומים – נדב מבואס אבל מחכה למחצית השניה כדי שנתניה יוכלו לפחות להשוות.
– הקור מתגבר
נכנסנו פנימה ונדב רוצה לשתות מים – אני ללא מזומן, אז הוא מבין אבל ממשיך קצת להתלונן… הוא ממש לא מוכן ללכת הביתה!

פתיחת המחצית השניה ונדב רוצה לשבת יותר קרוב. ירדנו לחלק הקדמי של היציע העליון ונדב התיישב עלי. רמת הריכוז שלו ירדה פלאים והוא מתיישב עלי (למה לא הקשבתי ללירון והבאתי לו עליונית, למה). קר לו ואני מחבק אותו חזק. פתאום המעודדים אותו מעניינים אותו יותר מאשר המשחק, התוף הגדול משך אותו הרבה יותר. הקריאות והשירים לפעמים כאבו לו באוזניים והשירים של האדומים על אמא שלנו, אבא שלנו, אחותנו ושאר המשפחה – ובעיר אזורים אינטימיים שלהם, לא עשו לו טוב. נכון שהיציע של האדומים נמצא בצד השני של המגרש – אבל עדיין שומעים. בניגוד לשירים של "את אצלי בנשמה", "אמות למענך", "את החיים שלי" ששרו האוהדים בצהוב שחור. הוא לא אוהב שפה בוטה (אז אין לו מקום במגרשים?). המשחק כבר לא עניין אותו – הוא ישב עלי מכווץ וקפוא (עדיין מסרב ללכת הביתה), סותם את האוזניים ומדי פעם מסתכל על המגרש – בעיקר כשיש התקפה של נתניה והוא מרגיש אותי מתחמם.

דקה 90 – סוף המשחק מתקרב, השופט מוסיף 3 דקות ואז מגיעים האוהדים הצהובים שחורים ומתחילים לשפוך חמתם (מילולית) על ראשי הנהלת נתניה במילים שלא היו מביישות אף ביב מקומי.
"למה הם מקללים?" נדב שואל אותי – ואני עונה לו שהם כועסים על המנהלים של הקבוצה, שלטענתם לא תפקדו כמו שצריך במהלך העונה, ובגללם הקבוצה יורדת ליגה. "ולמה האדומים מקללים?" הוא ממשיך – פה כבר אין לי תשובה – מה אני אגיד לו ? שזו האידיאולוגיה שלהם ? שיש להם שלטים של ANTI MACCABI והם בעיקר נגד ואנחנו בעד ? זאת דרך החיים שלהם ? שזה מיעוט קטן אבל קולני ? שאלות קשות לילד בן 7 וחצי ותשובות עוד יותר קשות לאבא שלו.

נתראה במשחק הבא

 

• קרדיט צילום תמונת המגרש: רן אליהו.