שקט אמיתי

כבר הרבה זמן שלא יצאנו לבלות – זוגתי ואני. תמיד יש משהו – פעם אין בייבי-סיטר ופעם משהו התבטל ופעם עייפים ובדרך כלל סתם אין כוח – אין כח להתלבש יפה, להתגנדר קצת, לדאוג לבייבי-סיטר, להשכיב את הילדים מוקדם, להיכנס לאוטו ולנסוע אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה ופעם זה… נו – הבנתם, תמיד יש משהו והכי קל זה להגיד "אין לי כח" ולהישאר בבית להינמק מול הטלויזיה (במקרה הטוב) או פשוט להשכיב את הילדים ולהיכנס למיטה.
הפעם אמרנו – "יוצאים! לא משנה מה – יוצאים." אפילו שבדרך זוגתי עוד זרקה לי ככה, בין השורות, שאין לה בכלל סנטימנטים לשלומית אהרון והיא באה רק בשביל הבילוי המשותף איתי (לגבי זה נגיע בהמשך). אני מאד אוהב את שלומית אהרון – עוד מהתקופה שהייתי ילד והיא הופיעה עם 'הכל עובר חביבי' גם בתור ילד (בלי חוש מוזיקלי מפותח יותר מדי), היא הצליחה להתבלט – ולא רק בגלל שהיא היתה האישה היחידה בלהקה.

הפעם המופע היה לרגל צאת אלבומה השביעי – 'שקט אמיתי'. המופע נערך במוזיאון תל אביב באולם אסיא – אולם מאד אינטימי עם אקוסטיקה מצויינת.
זכינו לשמוע שירים בעיבודים חדשים, שירים חדשים מתוך האלבום ושירים ישנים
המופע נפתח בשיר 'אבא'

האומן האורח ששלומית הביאה היה, אוהד חיטמן – אושיית מוזיקה בעצמו (ולא סתם "האחיין של…") – הם שרו דואט וחיטמן הצעיר עבר לקלידים וליווה אותה ואז, הוא הזכיר לנו ששלומית דיבבה בעברה את בת הים הקטנה וביקש ממנה את אחד השירים… נחמד – כזה out of the blue…

המופע היה מרגש, איש התאורה עבד שעות נוספות והסאונד היה מצויין. יחד איתה על הבמה היו עוד 7 נגנים – קלידים, גיטרות, גיטרה בס, תופים, כלי הקשה, כלי נשיפה וצ'לנית. שלומית אהרון במיטבה – אני לא רואה את אמא שלי (שצעירה ממנה בשלוש שנים) עולה על במה עם האנרגיות האלה.
היכולת הווקלית שלה באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר – כשהיא עולה באוקטבות ובעוצמה. פשוט – אין דברים כאלה.

אז הדיסק כבר אצלי באוטו, מתנגן לו ב- loop במערכת השמע ואני נהנה כל פעם מחדש.

הבטחתי לכם התייחסות לגבי ההערה בתחילת הפוסט – אז בסיום המופע הכתה זוגתי על חטא והוגיעה קבל עם ועדה שהיא נהנתה. יותר מזה לא יכולתי לבקש.