חכי לי ואחזור

 

את חכי לי ואחזור

את חכי לי ואחזור,
את חכי היטב.
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

לא כל יום מזדמן לי לקרוא ספר שכזה. הספר, מעבר להיותו מסמך היסטורי מדהים, הוא מספר על אהבה בין אביגיל מלמד ליצחק באב"ד, מאז שנפגשו בקבוצת מסד (כפר רופין), דרך התגייסותו של יצחק לבריגדה היהודית ולחימתו בנאצים ברחבי אירופה (בעוד אביגיל גם היא אינה קוטלת קנים בהישארה בארץ) ועד לחזרתו של יצחק ולפגישותיהם המועטות, המביאות אותם לסוף הידוע מראש.
למה הסוף ידוע מראש – זאת אספר תיכף.

אני רוצה להתחיל בגילוי נאות, שעלול להרוס את הפאנץ'… אביגיל ויצחק הם סבי וסבתי.

היא – ילידת הארץ שגדלה בשכונת מחנה יהודה בפתח-תקווה, בת למשפחה דתית ולאב מחמיר, שכל רצונה הוא לפרוש כנפיים ולעמוד ברשות עצמה, והוא – יליד פולין שלמד בגימנסיה 'תרבות', שעזב את בית הוריו והגיע לארץ באוגוסט '39 להפריח את השממה.

את השיר 'את חכי לי ואחזור', שתרגם שלונסקי, שר יצחק, שהיה בעל קול זמיר, לאביגיל, בפגישתם האחרונה בארץ, לפני שנסע לאירופה עם החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת).
באותה פגישה גם השאיר אצל משפחתה חבילה קטנה הכללה תמונות, תפילין וכמה ספרים – כל רכושו וזכרונותיו מבית אבא, שמקום אחר לא היה לו לתת אותם למשמרת.

הספר בנוי מחלופת המכתבים ביניהם – עם כל העליות והירידות ביחסיהם, בעת התפתחותה של אביגיל במערכת החינוך בארץ ונדודיו של יצחק ברחבי אירופה המשוסעת ולמודת הקרבות.
גם בשובו של יצחק לארץ לא תמו נדודיו, והוא התגייס לצבא העברי (היה ממקימי גדוד 13 של גולני – א.ב.) ואף נפצע באחד הקרבות.
מכתביהם מלמדים על אהבה שמזכירה את אהבתו של ביאליק, אותו ידעו שניהם כמעט בעל-פה, יחד עם סופרים ומשוררים עבריים נוספים – הוא רוצה והוא בורח, הוא נלחם ונמלט גם אם ניצח.

השפה העברית המקסימה, בה השתמשו אביגיל ויצחק, זאת שכבר לא נשמעת היום, הקסימה אותי מקריאת המכתב הראשון ועד לסוף הספר. במקביל – רואים את התפתחות הכתיבה של אביגיל – מנערה בת 16 בעלת רקע של 4 שנים וחצי של לימודים פורמליים ואהבת הקריאה והלשון העברית, ועד לאישה בשנות העשרים לחייה, בעלת תואר של מורה ומחנכת בישראל.

את הספר קראתי בנשימה עצורה ורק כשנעצמו עיני הנחתי אותו מידי, כשאני פותח וקורא בו שוב ביום שלמחרת, כשרק ניתנה לי ההזדמנות.
299 עמודים של אהבה, כעס, הגשמה עצמית וחתיכת הסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל.
זהו ספר אמיתי שנכתב מהלב עם המון אהבה מסבתי לזכרו של סבי, שנפטר בדצמבר 2010 – וזוהי הבטחתה לו.