מרוב אהבה – שיר, סיפור וגעגוע

מופע מחווה לאמן, ליוצר, לשחקן, למחזאי, לזמר, למשורר, ל.. למה לא, בעצם ?!

יוסי בנאי – האיש וה.. כל.

אז הגעתי לערב הצדעה לאיש המוכשר הזה. על הבמה עמד צוות מנצח בפיקודו של הקלידן אייל חביב (שגם שר, עיבד וליהטט בעוד כמה דברים), גלעד אפרת – על הקונטרבס (כלי מדהים עם המון נוכחות), יעל שפירא הצ'לנית שקשתה הדרוכה היוותה ליווי יפהפה, אמיר זאבי שיחק עם הגיטרות ומעיין גולדברג שרה.

גם היתה הפתעה, אבל את זה נשמור לאחר כך…

את יוסי בנאי אני זוכר מהילדות שלי עם השירים 'שיכור ולא מיין' ו- 'סימון ומואיז הקטן' בעיקר. ככל שהתבגרתי ועברו השנים, יצא לי לשמוע אותו גם במקומות נוספים – עם רבקה מיכאלי במערכונים, בשירים וסיפורים נוספים ובתפקידו האחרון כאורח בשיר של 'משינה'.

אם יש שני שירים שאני אוהב במיוחד הם 'ערב עירוני' ו- 'אהבה בת 20'. שני השירים האלה הופיעו בערב המחווה ואני התמוגגתי. לא משנה אם אהבתי את העיבוד (כן), או לא אהבתי את העיבוד – לשמוע את השירים האלה בלייב על הבמה היה מאד מרגש בשבילי ואני חייב לציין שעלתה לחלוחית בזווית עיני… רק אציין, שכששקד ונדב היו קטנים (מאד קטנים – תינוקות ממש), הרדמתי אותם עם השיר 'ערב עירוני'. כבר עכשיו שאני כותב את השורות האלה, סומר שירי ועוברת בי צמרמורת של התרגשות. השירים האלה בהחלט נמצאים בפליי-ליסט שלי.

אבל נחזור לאותו ערב – המופע כלל לא רק שירים, אלא גם מערכון או שניים ('יוכבד וזרובבל') וכמה קטעי קריאה מתוך ספרים שיוסי (אני יכול לקרוא לו יוסי כבר, נכון ?) כתב. ביניהם 'מכתב לקהל', קטע שמרגש אותי כל פעם מחדש.

באמצע ההופעה עלה אומן אורח לבמה – ישראל גוריון… הילד שחגג כבר 80 השנה ועדיין לא התבגר. הוא היה מלא מרץ, פיזז, שר, עשה פרצופים וקפץ על הבמה. אני התעייפתי רק מלהסתכל עליו.

בקטע של מחווה רגעית הם שרו את 'אני גיטרה', שלא קשור ליוסי בנאי, אבל כל כך מזוהה עם הדודאים ובני אמדורסקי…

*

שעה וחצי (פלוס מינוס) של עונג צרוף, הצפה של רגשות והתרפקות על ילדות.

ככה אני מסכם את הערב הזה…