מעבר לגבול היכולת

הילד שלכם בגן. שנה הבאה כיתה א', בית ספר – יסודי, חטיבה, תיכון ובטוח שגם אוניברסיטה עם איזה תואר נחשק אתם רואים לו בדרך.

אז מתחילים בקורס הכנה לכיתה א' – שיגיע "מוכן" לבית הספר – שידע לקרוא, לכתוב, אולי קצת חשבון. כיתה א' הוא משועמם (כי הוא יודע את החומר) אז אתם קונים לו חוברות מתקדמות יותר – שימשיך ויפת את הידע.

כיתה ב'… פה מגיע הרגע הגדול שאתם, בתור הורים, מחכים לו בכליון עיניים – המבחן למחוננים… להפתעתכם, למרות שהילד שלכם יודע לקרוא ולכתוב (בדפוס ובכתב), הקבצה א' בחשבון וממלמל כמה מלים באנגלית כבר, הוא לא מצליח לעבור את המבחן למחוננים (אכזבה ?) ולא מגיע לו להיכנס לכל התכניות של לימוד מוגבר… בשיא כעסכם את פונים למנהלת בית הספר, למפקחת האזורית, מפעילים קשרים, פונים למי שרק אפשר ומארגנים לילד מבחן חוזר, שגם בו הוא נחשל… הפעם אתם כבר יוצאים מדעתכם, פונים שוב לכל הקשרים והפרוטקציות וכן מכניסים את הילד לכיתת המחוננים, למרות שלא עבר את המבחן, ואפילו משוויצים בילד הגאון שלכם.

רגע ! עצרו שניה ! קחו אויר ותירגעו. חשבתם אולי לרגע על הילד ? רק לרגע…

אולי לא צריך ללחוץ עליו כל כך ? אולי ציון 80 זה גם בסדר ?

אולי לא חייבים להוציא בכל מבחן 100 ?

נכון שזה טוב לשאוף גבוה, אבל אולי לשאוף לגובה היכולות של הילד ולא לגובה הדרישות שלכם…

*

ד"ר ליאת פולוצקי ביצעה מחקר ראשון מסוגו (בעולם?) לגבי ילדים שהם "משיגי יתר" – כלומר ילדים בעלי אינטליגנציה ממוצעת, ילדים נורמליים לכל דבר, אבל הדרישות מהם להצלחה גורמות להם להתאמץ יתר על המידה. כל ציון שהוא פחות ממעולה גורם להם (וגם להורים) לאכזבה קשה.

זה נכון לבוא בדרישות כאלה גבוהות לילד ? תלוי בילד – יש כאלה שיעמדו במשימה, ישקיעו את כל זמנם ומרצם בלימודים, גם על חשבון חיי חברה, ויגדלו להיות דוקטורים ופרופסורים (אבל על חשבון מה ?) ויש כאלה שישברו בדרך ומכאן האפשרויות הן בלתי מוגבלות – החל מחיים שלמים של "אני אכזבתי את ההורים שלי", דרך נשירה מהלימודים ועד נקודות קיצון של דיכאון קליני ואף התאבדות…

עד כמה נכון לדחוף את הילד ? ד"ר פולוצקי לא אומרת "תנו לילד ללמוד מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה", לא. כן צריך לדרבן את הילדים להשקיע בלימודים ולנסות להצליח, אבל עד גבול מסוים, שהוא סובייקטיבי לכל ילד ולכל הורה.

*

הספר עצמו הוא ספר לא קל לקריאה. מדובר על 330 עמודים של מונחים מקצועיים, הפניות למחקרים אחרים והסתמכות על חוקרים נוספים, בכל זאת – עבודת דוקטורט… לי לקח כחודש לקרוא את הספר, אבל קיבלתי מספר תובנות לגבי החינוך של הילדים שלי.

הספר פונה לא רק להורים (הדוחפים), אלא גם למסגרות החינוך, שמעודדות את הילדים להגיע למשיגות יתרה.

ספר שהוא באמת (עם כל הקושי) נותן נקודה למחשבה – איך אנחנו רוצים שהילד שלנו יגדל ומה אנחנו רוצים ממנו…