קטיף דובדבנים בעין זיוון

יום שבת מעונן אחרי שבוע של חמסין, 7 וחצי בבוקר, אני ונדב מוציאים את סוכי, כלבת השי-צו שלנו, לטיול בוקר ומסתכלים בשמים "נראה כאילו הולך לרדת גשם", מצייץ הקטנצ'יק "אולי קצת", אני עונה לו "אמרו בחדשות שיכול לרדת".
בסיום הטיול אנחנו מרגישים את הטיפות הראשונות של הגשם לאותו יום.

"נוסעים לרמת הגולן לקטוף דובדבנים" אני מודיע לבני הבית. קריאות שמחה וגיל נשמעות, יום שישי אנחנו הולכים לישון מוקדם בידיעה שמחר צריך לקום מוקדם (התכנון היה לצאת בשעה 8 בבוקר), ויש לנו נסיעה ארוכה של כשעתיים עד למחוז חפצנו.

זה לא יעזור! כמה שאני מנסה, אני לא מצליח לגרום לילדים האלה להסתכל וליהנות מהנוף… הכל כל כך "משעמם לי…". כל היום בתוך המסכים הקטנים האלה, וגם אם מנסים לקחת אותם מהם – "משעמם לי…" זה הביטוי הרווח. משחקי מלים, משחקים מגנטיים של 4 בשורה, איקס עיגול וכד' לא מחזיקים יותר ממספר מועט של תורות. "תראו את הנוף" אני מציע להם, אבל הילדים "משעמם לי…"
ואיך אפשר, כמובן, בלי לריב בדרך? זה יהיה נורא משעמם אם הוא יכניס את הרגל ל- "טריטוריה" שלה על המושב האחורי, או שהיא "בטעות" תיגע באיזה משחק שלו…

אז אחרי שעתיים של נסיעה, כשאני זוכר את הדרך אל רמת הגולן ועין זיוון משירותי הצבאי, לפני כשני עשורים בערך (נשמע זקן, נכון ?!), אבל הסתמכתי על התוכנה של הדור החדש ה- WAZE החביבה שהביאה אותנו עד לקיבוץ עין זיוון. כל הדרך ליוו אותנו עננים אפורים ומדי פעם גם טיפות נחתו על השמשה הקדמית.

כאשר יצאנו מעין זיוון לכיוון המטעים, החל לרדת גשם, אמיתי כזה, של חורף…

אחרי שלושה קילומטרים קרו שני דברים – הדבר הראשון הוא שהפסיק הגשם ויצאה השמש והדבר השני הוא – שהגענו לנקודת הקטיף.
מגרש החנייה היה עמוס ברכבים ואנחנו כבר חשבנו שאנחנו הולכים להצטופף בין אלפי אנשים… להפתעתנו התבדינו.

מיד עם ההגעה פגשנו את ניב, קאובוי אמיתי שנראה שיצא מאחד מסרטי בוננזה. לדבריו, הוא "התגרש" מהמרכז אחרי שעבד במקומות שונים (מפאת הצניעות אני לא אציין אותם) והתחתן עם רמת הגולן. זאת היתה אהבה ממבט ראשון והוא קבע את ביתו ברמה, בגובה של 1,000 מטרים מעל פני הים.

אז מה זה בעצם הקטיף ברמת בעין זיוון ? מדובר על מקום שהוקם לפני כ- 18 שנים בתור פרדס דובדבנים לקטיף עצמי בלבד.
כיום המקום משרע על פני 100 דונם ופועל מסוף מאי למשך של ארבעה חודשים של קטיף ועוד – כל פרי וזמנו הוא – דובדבנים ופטל, אגסים מזנים שונים, אפרסקים, תפוחים, שזיפים ועוד.
בנוסף, יש במקום אטרקציות (שמן הסתם מיועדות לצעירים בגילם יותר), כמו – ירי בחץ וקשת, רכיבה על סוסי פוני, איפור פנים וקליעת ראסטות. עוד נמצא פארק "קופים" עם חבלי טיפוס, הליכה על קורות, סיור טרקטור… בקיצור – כיף חיים.

את הפירות אוכלים ישירות מהעצים – כמה שרק רוצים. אני חושב שבחיים שלי לא אכלנו כזאת כמות של דובדבנים ופטל עסיסיים ומתוקים כמו שאכלנו באותו יום שבת.

להוציא החוצה… זה סיפור אחר – קופסת פלסטיק תעלה לכם 20 ש"ח ושתי קופסאות – 30 ש"ח. בכל קופסה נכנס כחצי קילו פרי. עזבו את המחיר, החווייה של הקטיף – זה העיקר פה. והילדים נהנו אפילו יותר מאיתנו, כולל טיפוס על סולמות וקטיף של הדובדבנים מצמרת העץ, שכל אחד מהם בגודל של שזיף כמעט…

אחד הדברים החשובים שאנחנו מצטערים שלא שאלנו זה, האם אפשר להביא כלבים. מתברר שהמקום הוא Dog Friendly – ידידותי לכלבים, ואפשר להכניס לתוכו כלבים (כמובן עם רצועה ואם צריך גם מחסום).

סך הכל בילינו 4 שעות, הילדים ירו בחץ וקשת, רכבו על סוסי הפוני, קטפו ואכלו דובדבנים ופטל ישירות מהעץ (והשיח), התלכלכו בצבע האדום ומאד נהנו.

גם אנחנו נהנינו מהאוויר הצלול והתפעלנו מגודל המקום, שהכיל את האנשים שהגיעו במכוניות שראינו בחנייה, ואפילו לא הרגשנו אותם.

*

אז מה השלב הבא ? מחכים לחודש מרץ… לפסטיבל פריחת הדובדבן.

*

נדב יורה בחץ וקשת

שקד על הסוס