חיי כלב – פרק III

בפרקים הקודמים (אחד ושתיים) סיפרתי איך התגלגלתי בתוך הביבים והסחי עד שמצאתי את המשפחה שמתאימה לי והחלטתי לאמץ אותם.

הפרק הקודם הסתיים בשיא המתח כשנשכתי את הלחי של אחותי הגדולה – שקד והם נסעו לבית החולים והשאירו אותי בבית לבד.

אני יודעת שמגיע לכם לשמוע את ההמשך, ואתם "מתים" כבר לדעת מה עשו לי, אבל אני חייבת רגע לעשות פאוזה (לא פאודה) ולדבר על משהו שגורם לי לרגשות מאד אמביוולנטים…

כמו שסיפרתי בחלק הראשון, חייתי בכלוב קטן בתור "מטחנת גורים" ואחרי שפשטו על המקום, הגעתי לעמותת 'חבר על 4'.

כשאמא באה לקחת אותי משם, היא הזדעזעה ממה שהלך שם וגם סיפרה לאבא – איך המקום נראה – מטונף, כמה כלבים ביחד באותו כלוב, מלוכלך… אבל בשבילי זה היה התחלת החופש. לא התייחסו אלינו רע שם, לא הרביצו לנו ולא השפריצו עלינו מים קפואים מצינור כיבוי אש, טוב… גם לא ממש ניקו אותנו… לאחרונה שמעתי את אבא אומר לאמא שסגרו את העמותה – משרד החקלאות וצער בעלי חיים, כי הם החזיקו כלבים בצורה בלתי אנושית.

אז אני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה – מצד אחד הם הצילו אותי (ואני לא מתייחסת לשמועות שהם היו בקשרים לכאורה עם מטחנות גורים) ונתנו לי התחלה חדשה לחיים ומצד שני… זה היה ג'יפה…

*שקד ננשכה בלחי

אז זה מה שרציתי להגיד, ועכשיו אני אחזור בזמן לאותו יום שישי, אני עדיין בהתאוששות מההרדמה מהניתוחון שעשו לי בזנב, אחותי הגדולה שקד באה ומלטפת אותי, אני רק רוצה לצוף על העננים הוורודים (אני יודעת שאני עיוורת צבעים, אבל זה נשמע טוב) בפינה שלי על המזרון שלי. אני מנסה להזהיר אותה שתעזוב אותי, אבל היא לא זזה מספיק מהר ואני סוגרת עליה את המלתעות ופוצעת אותה בפנים…

*

אמא ישר לקחה את שקד למוקד ושם הפנו אותה לבית חולים לפלסטיקאי, צריך לתפור ומעדיפים שפלסטיקאי יעשה את זה שתישאר מינימום צלקת… בני האדם האלה… שיגדלו פרווה על הפנים ולא יראו שום צלקות…

אמא ואבא לקחו את שקד ונדב והשאירו אותי בבית לבד. האמת שלא ממש התרגשתי, המוח שלי עדיין היה כמו צמר גפן ואני ניצלתי את הזמן שהייתי לבד כדי לנוח לי.

מסתבר שבבית החולים תפרו את שקד בפנים (תפר אחד), אבל דיווחו למשרד הבריאות על נשיכת כלב…

מפה התחיל להתגלגל לו כדור שלג ענקי שהביא אותי לבסוף אל… תיכף…

ביום ראשון אבא ושקד נסעו למשרד הבריאות בנתניה, כי בשיא תמימותם (ואני לרגע לא מאשימה אותם… אולי לרגע אחד כן) זה מה שאמרו להם בבית החולים שצריך לעשות.

משם התלונה הגיעה ישירות למחשב של הוטרינר העירוני שקבע שאני צריכה להיכנס להסגר לעשרה ימים (?!)

אמא עוד ניסתה לדבר עם הוטרינר – שאולי הרופאה שלי תבוא כל יום ותשגיח עלי אצלם בבית, אבל הוא החליט ששום דבר לא יעזור ואני צריכה להיכנס להסגר!
מה שכן, הוא הסכים שההסגר יתחיל ביום רביעי וייספר כעשרה ימים מיום הנשיכה ולא עשרה ימים מיום ההסגרה (הרווחתי חמישה ימים במעצר).

אבא איבד את העשתונות ונסע לפגוש עורך דין, שיטיל צו איסור הסגרה על המקרה שלי. אבא שילם לו הרבה (מאד) כסף, אבל לא היה לו אכפת. אבא לא היה מוכן שאני אכנס להסגר ואחווה שוב את הכאב שבכליאה.

זאת אהבה

זאת אהבה

בערב אמא שכנעה את אבא שיעזוב את זה והוא ביטל את ההסכם עם העורך דין.

*

בינתיים, אני לא סגורה על זה אם חשתי איזה שינוי התנהגותי כלפיי – יכול להיות שהם כעסו.. כלומר, אני בטוחה שהם כעסו… בכל זאת – נשכתי את שקד בפנים ועכשיו יכול להיות שתהיה לה צלקת (או שתיים)… אז אני מבינה אותם. חוץ מזה שהם "תקעו" לי את הצווארון הזה (כדי שאני לא אנשך את הזנב) וזה נראה לי עונש מספיק חמור.

*

ביום רביעי אבא הביא אותי למכלאה. האמת – לעומת הכלובים שהייתי בהם בעבר, זה היה מלון. כלוב של שניים וחצי מטרים על מטר וחצי, רק לעצמי,

מאחורי הסורגים

מאחורי הסורגים

דרגש מוגבה לשינה (שעליו שמו לי את המזרון שאני אוהבת) – תענוג. נכון, הייתי לבד… אבל המנהלת, שראתה איך אבא מתייחס אלי וכמה קשה לו להיפרד ממני, הסכימה שהוא יבוא כל יום כדי לעשות לי סיבוב בחצר הפנימית ולשטוף לי את הכלוב. הוא ביקש במיוחד שלא ישפריצו עלי.

במעצר היה לי שכן ענק שלא הפסיק לנבוח. הוא מאד הפריע לי לישון, אז מצאתי את עצמי מתכננת תכניות בריחה. לא היה לי מספיק זמן, אבל הצלחתי ליישם את התכנית הראשונה שלי – להצליח להסיר מעלי את הצווארון… הראיתי להם מה זה.
בהתחלה הם עוד ניסו להחזיר לי אותו, אבל אחרי יומיים הם כבר הבינו (אבא הבין), שחבל על הזמן. קיבלתי שיעור טוב לחיים במעצר…

אבא ואמא באמת באו לבקר אותי כל יום ונתנו לי מלא מלא מלא חטיפים ושיחקו איתי וליטפו אותי ופינקו אותי

זה אחי הקטן נדב

זה אחי הקטן נדב

וגם ליום שבת, שאין ביקורים, הם השאירו את האוכל שלי אצל המנהלת והיא דאגה שהקערה שלי תישאר מלאה.

עברו חמישה ימים וביום השישי אבא בא ואסף אותי. העברנו דאחקות וצחוקים באוטו ואני כל כך שמחתי להשתחרר, שלא הפסקתי לנשק אותו וגם הוא שמח שיצאתי, כי הוא כל הזמן ליטף אותי וגרד לי בבטן.

בבית לא עשו לי מסיבה עם בלונים וכאלה, אבל כולם קפצו עלי והיה

לי כיף. אפילו ביקור אצל ד"ר שרון היה נחמד, היא נתנה לי חטיף, אבל אני החבאתי אותו בפה, כמו שלמדתי בכלא ואז היא נתנה לי עוד אחד… חחח… היא בדקה אותי והחליטה שצריך להמשיך עם האנטיביוטיקה וניקזה לי את הפצע.

זאת אחותי הגדולה שקד

זאת אחותי הגדולה שקד

סך הכל היה סבבה.

*

אז עד שיהיה משהו חדש לעדכן – ביי… מהכלבה הכי מגניבה שיש – סוּכּׅי.

ד"א – למי שתהה למה קוראים לי ככה, זה מפני שנדב, אחי הקטן, ישר כשהוא ראה אותי הוא אמר שאני נראית כמו סוכריה על מקל טבולה בסוכר.

ביי בינתיים. מבטיחה לעדכן אם יהיה משהו חדש.

שלכם – סוּכּׅי

3 מחשבות על “חיי כלב – פרק III

  1. פינגבק: מיומנה של סוכי – צימר בכוח | Eyal's Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s