חיי כלב – פרק II

למי שלא קרא את הפרק הראשון, יכול להתעדכן כאן.סוכי עם קוקו

שוב שלום לכם, כאן סוּכּׅי הכלבה השיצואית.

אחרי שבועיים – שלושה שהייתי אצל המשפחה שאימצתי, הם לקחו אותי לפגוש את שאר המשפחה. יש להם לא מעט גורים במשפחה הזאת…

האמת היא שהרגשתי לא ממש בנוח להיות שם. נסענו באוטו למלונה של סבא וסבתא, אני לא אוהבת את סבא – יש לו זקן והוא מזכיר לי את אחד מהאנשים שהיו "שם", במכלאה… אז כל פעם שהוא מתקרב אלי, אני נובחת עליו – שיזוז ממני. אפילו כשהוא ניסה להתחנף אלי ולתת לי אוכל – חטפתי לו את האוכל מהיד והתרחקתי. הוא לא מוצא חן בעיני.

בכלל, היו שם עוד המון דודים עם הגורים שלהם ואני קצת נלחצתי. למרות שהם שמו לי קערה עם אוכל וקערה עם מים והם ישבו כולם ביחד ואכלו מהקערות שלהם, עדיין רציתי לחזור למלונה שלנו.

אחרי האוכל אמא ואבא שלי רבצו להם בנחת על כורסאות ואני נמנמתי על אמא. אחד הגורים של הדודה התקרב אלי בעדינות והתחיל ללטף אותי.

אני באמת לא יכולה להגיד אם זה היה נעים לי או לא, אבל באיזה שהוא שלב קיבלתי "פלאשבק" והזהרתי אותו שיפסיק – נתתי לו "כמעט נשיכה" בפנים, שילמד לא לגעת בכלבה בצורה כזאת. הוא התחיל לבכות וכולם קמו ולקחו אותו ונראה לי שגם אמא ואבא קצת כעסו עלי… אני לא מבינה מה הם רוצים ממני – אני כלבה עם פוסט טראומה ולפעמים יש כל מיני דברים שמזכירים לי את המקום שהייתי בו, לא משנה כמה אני מנסה לשכוח – זה חזק ממני.

הדודה והדוד לקחו את הגור שלהם ונסעו חזרה למלונה שלהם… אני באמת מקווה שהגור לא יפחד מכלבים בגללי… אני כן מרגישה קצת אשמה, למרות שזה לא בגללי – טוב, לא רק בגללי.

*

אחרי יום נראה לי שהם כבר שכחו את מה שקרה כי הם המשיכו להתייחס אלי כמו כרגיל, עם המון אהבה וחיבוקים וליטופים וגם נתנו לי חטיפים. אבא למד שאני לא מוכנה לצאת מהבית בלי חטיפים, אז הוא מראה לי חטיף, אני עושה כמה צעדים, אוכלת אותו וממתינה לחטיף הבא. עד שהוא מתרגז ונעמד לידי בקטע של "נראה מי ממצמץ ראשון" – לפעמים אני נשברת ראשונה (זה בעיקר כשאני ממש צריכה פיפי) ולעמים הוא נשבר ונותן לי עוד חטיף.

הגור שלהם, הקטן, ממש לא יודע איך להראות שהוא אוהב – הוא ממש מפחיד אותי לפעמים, אז אני מנסה להתרחק ממנו… אלא אם זה ליד אבא ואמא ואז הם מסבירים לו שוב איך צריך להתייחס למלכה כמוני (אני ממש עפה על עצמי בזמן האחרון עם כל האהבה והפינוקים שאני מקבלת).

יום אחד, אבא גילה שיש לי איזה גוש בזנב. הוא היה שם הרבה זמן, אבל אף אחד לא ראה אותו בגלל הפרווה שלי, וכשמישהו ניסה להתקרב לשם אני פשוט הזזתי את הזנב.

אז לקחו אותי לד"ר שרון, היא נראית מאד נחמדה, חוץ מזה שהיא רופאה. היא נתנה לי המון חטיפים וניסתה להתחנף אלי כדי שאני אוהב אותה (זה גם הצליח לה – היא יודעת מה עובד עלי).

היא בדקה לי את ה- "גולה" שהיתה לי בזנב והמליצה לקחת חלק קטן ולשלוח למעבדה, שיראו מה זה.

אבא קבע איתה תור ואחרי כמה ימים הגענו שוב. אבא שכח שהיא אמרה לו שאסור לי לאכול מהצהריים, ואחרי שהיא נתנה לי זריקת טשטוש הלכתי במעגלים והתחלתי להרגיש לא טוב והקאתי את כל מה שאכלתי. אני חושבת שגם עשיתי לה קקי בקליניקה אבל אבא וד"ר שרון ניקו את זה.תפרים בזנב

בינתיים כל העולם הסתובב לי מול העיניים ואני הרגשתי מן אפיסת כוחות כזאת. הרגשתי במעומעם שאבא מרים אותי לשולחן טיפולים ומניח אותי שם בעדינות על משהו רך ונעים. נכון שהייתי חצי מעולפת, אבל כשד"ר שרון נגעה לי בזנב, עדיין הרגשתי כאב חד כזה ובשארית כוחותיי הזזתי את הזנב ואפילו הצלחתי להוציא איזו יבבה מהפה, משהו שנשמע רחוק ומעומעם. אז ד"ר שרון ואבא דיברו ביניהם, אני לא ממש שמעתי על מה הם מדברים, אבל הרגשתי שנותנים לי זריקה ברגל ואז הכל נהיה שחור.

מתברר שד"ר שרון הרדימה אותי וכשהיא ניסתה להוציא קצת חומר מהזנב שלי, החומר התברר כמוגלה. היא, בתיאום עם אבא כמובן, החליטה לפתוח לגמרי את הבליטה ויצאה משם כמות אדירה של מוגלה בכל מיני צבעים (איכס…TMI), בנוסף למוגלה היה שם גוש שנראה כמו קבוצת שערות שאני ממש לא זוכרת איך הוא הגיע לשם, כמה זמן הוא היה שם ומה הוא עשה שם.

היא תפרה לי את הזנב בשני תפרים ואבא הלך לעיסוקים שלו, עד שאני אתעורר.

ישר התעוררתי.

איפה אני ? מה אני עושה פה ? כמה זמן אני פה ?

איך שהתעוררתי קפצתי על הרגליים ואמרתי שאני רוצה את אבא או אמא. מזל שד"ר שרון היתה שם והרגיעה אותי.

אבא בא מיד. הוא והרופאה דיברו ואבא קיבל איזה צווארון עגול מפלסטיק בשבילי. הוא היה מאד לא נוח ואני לא מבינה למה מונעים ממי ללקק את הזנב שלי שמציק לי.
חוץ מזה, הצווארון הזה גם הקשה עלי לאכול ולשתות.

חזרנו הביתה ואמא ואבא הורידו לי את הצווארון כשהם היו איתי בבית, כי הם יכלו להשגיח עלי שאני לא אלקק את הזנב (בכל זאת הצלחתי כמה פעמים, כשהם לא ראו).

למחרת, עדיין הרגשתי את ההשפעה של הזריקה שקיבלתי מד"ר שרון ורציתי רק לנוח, אם אפשר צמוד לאמא או אבא.

האחות הגדולה שקד באה אלי כששכבתי לי על המזרון שלי. הרגשתי שהמוח שלי עטוף בצמר גפן ואני שטה לי בין מציאות ודמיון…

היא התחילה ללטף אותי והוציאה אותי מהטראנס שהייתי בו. לא אהבתי את זה !שקד ננשכה בלחי

נהמתי קצת כדי שהיא תפסיק ואני אוכל לחזור לעיסוקים שלי (רביצה וחלומות), אבל היא זזה נורא לאט, אז נתתי לה ביס בלחי – שתדע לזוז יותר מהר כשהיא מתעסקת עם הכלבה הזאת!

היה המון רעש בבית אחר כך ונשארתי לבד לכמה שעות, אמא גם צעקה עלי קצת, אבל אני רק רציתי שיעזבו אותי בשקט…

*

עד כאן הפרק השני. בפרק הבא תקראו על העונש שקיבלתי ואיך התעללו בי (נפשית)…

4 מחשבות על “חיי כלב – פרק II

  1. פינגבק: חיי כלב – פרק III | Eyal's Blog

  2. פינגבק: מיומנה של סוכי – צימר בכוח | Eyal's Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s