חיי כלב – פרק I

שלום לכם. שמי סוּכּׅי, כלבת שִיצוּ (Shi-tzu), כנראה גזעית, בת ארבע או חמש (בשנות אדם).

בשנותי הקצרות עברתי לא מעט – אני לא זוכרת איפה נולדתי, אבל את רוב שנותיי עשיתי במכלאה (פיראטית) ושימשתי כמטחנת גורים… מה זה ? תיכנסו לסרטון ואולי תבינו קצת יותר. בגדול זה אומר שהחיים שלי הסתכמו בכלוב לא גדול ממני בהרבה, כאשר אחת לתקופה היו מביאים זכר, לא שואלים אותי אם אני רוצה או לא ונותנים לו לעבר אותי. ההריון של שיצו לוקח כחודשיים ואחריו המטתי כחמישה גורים. כשקיבלתי מחזור שוב – לא חיכו שאני אתאושש מההמלטה הקודמת והיו מביאים שוב זכר שיצו ושוב מרביעים אותי. זה מה שאני זוכרת מרוב חיי הבוגרים.

למזלי הצילו אותי משם ועברתי לעמותת חבר על 4. שם גם שמו אותי בכלוב, אבל לא הביאו שום זכר, ונתנו לי לאכול ולשתות. גם לא הרביצו לי ולא שטפו אותי עם צינור מים קרים…

בהתחלה, כשהגעתי לעמותה, לא נתתי לאף בן אדם להתקרב אלי – לא היו לי יותר מדי דברים טובים לחשוב על היצורים האלה – בני אדם… לקח לי כמעט חודש להבין שהחבר'ה האלה בעמותה לא רוצים להזיק לי, אלא רק לעזור.

דבר ראשון הם עשו לי ניתוח בבטן, ודאגו שאני לא אוכל להמליט יותר בחיים, נראה לי שקוראים לזה 'עיקור'.

ואז הם פרסמו באינטרנט שהם מחפשים לי בית חם ואוהב. ישר איזו משפחה קפצה על זה… לא ידעתי מי, אבל הם באו במיוחד מרחוק כדי לקחת אותי.

הסתכלתי עליהם במבט אלכסוני כזה, באה איזו אמא אחת עם ילדה בת 10 וילד בן 6 בערך (בשנות אדם כמובן). נראה לי שהם התאהבו בי, למרות שלא הסתפרתי אף פעם והיו לי מלא ראסטות והייתי לא נקייה כל כך.

האמת, גם לא ידעתי מה הם רוצים ממני בכלל. בהתחלה חשפתי שיניים ונהמתי קצת, שידעו שהם לא יכולים להתעסק איתי.

אז הגברת הזאת ישבה איתי קצת, נתנה לי כמה חטיפים (קנתה אותי די בזול, כשחושבים על זה…) ואז החלטתי לתת להם ללטף אותי. אני ממש לא הייתי רגילה לזה שבן אדם נוגע בי בצורה עדינה ומלטפת, אז נתתי להם – זה היה נעים.

הם לקחו אותי איתם באוטו וליטפו אותי ונתנו לי חטיפים כל הדרך. היה לי נחמד ונעים.

הם קנו לי מלא מלא מלא חטיפים טעימים וגם צעצועים נחמדים. הם הוציאו אותי לטייל שלוש פעמים ביום ואני הראיתי להם שאני מחונכת ועשיתי קקי בטיול בחוץ (כי כשהייתי בכלוב, היו מרביצים לי אם עשיתי קקי)…

גיליתי גם שבמשפחה הזאת יש גם עוד מישהו – איזה גבר, מזל שהוא בלי זקן – אני לא אוהבת גברים ובטח שלא גברים עם זקן… הוא ממש נחמד ומלטף אותי כל הזמן. אבל אני עדיין מעדיפה את האישה שפגשתי בהתחלה – אותה אני הכי אוהבת.

יום אחרי שהגעתי לקחו אותי לתספורת ואמבטיה. אני לא אוהבת מים, אפילו אם הם לא קרים ולא משפריצים ולא מכאיבים. אבל סיפרו אותי ופתחו לי את כל הרסטות ואז גם השפריצו עלי קצת בושם (בחיים לא פינקו אותי ככה). אני לא רגילה להיות ככה בלי כל השיער עלי.

אחרי שבוע בערך לקחו אותי לעיר גדולה ושם פגשנו עוד בן אדם נחמד והוא נתן לי שתי זריקות שלא היו לי כל כך נעימות אבל זה לא היה נורא, כי מיד ליטפו אותי ונתנו לי חטיפים.

הבנתי שהזריקו לי חיסון שאני לא אחלה ושסימנו אותי בשבב, שאם אני אלך לאיבוד ישר ידעו להחזיר אותי למשפחה הזאת שהסכמתי ללכת אליהם.

אחרי עוד שבוע לקחו אותי שוב לאיש הנחמד, הפעם במקום אחר – שם נתנו לי עוד זריקה שלא היתה נעימה לי וגם הוציאו לי את התפרים מהניתוח. הרגשתי הרבה יותר טוב כשנסעתי עם הבחור שלי הביתה.

כבר התרגלתי למצב, שכל היום מפנקים אותי. הילדים שלהם… נראה לי שהם אוהבים אותי, אבל יש להם דרך מוזרה להראות את זה – הם משמיעים קולות מוזרים ולפעמים גם מחבקים קצת יותר מדי חזק. אז האנשים הגדולים, נראה לי שאני אאמץ אותם ואקרא להם אמא ואבא, מרגיעים אותם ומסבירים להם כל פעם איך צריך ללטף אותי בעדינות ולחבק בעדינות ואם אני לא רוצה, שיתנו לי ללכת לאן שאני רוצה.

בלילה, אחרי שמכבים את האורות, אני עוברת קודם כל בחדר של הילד הקטן ובודקת שהוא ישן ומכוסה, אחר כך לחדר של הילדה – אני אוהבת את החדר שלה. בסוף, אני מגיעה לחדר של אמא ואבא, בודקת שהם שם – גם אם הם לא ישנים, ועוברת למקום שלי ליד המיטה בצד של אמא.

*

עוד כמה ימים יגיע ההמשך, ובו – איזה דבר נורא עשיתי ואיזה עונש קיבלתי…