הבניין בתחנה המרכזית

יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות.

אוטומטית נזכרתי בספר של רן ארהרד שקראתי לא מזמן ורציתי לכתוב עליו מזה זמן – 'הבניין בתחנה המרכזית'.

*

*

בספר מתוארים חייו של "מצליחן" בחברה שלנו – אמנם הוא רק נפרד מחברתו לאחרונה, אך הוא סטודנט לתואר שני (על מלגה) ודרכו לדוקטורט ואף מעבר לכך, גם במדינות זרות, נראית סלולה ובטוחה.

יואב חי עם שתי הרגליים על האדמה, עם הראש תקוע בספרים או במעבדות המחקר וכל העניינים הרוחניים האלה שמדברים עליהם, כל כך לא בשבילו… עד שהוא מגיע עם חבר לאזור התחנה המרכזית החדשה, לבניין בן 9 קומות, שככל שהרים את מבטו, הקירות היו נקיים יותר, בחלונות היו זגוגיות ובכלל, הניגודיות הזאת של החלק התחתון והחלק העליון ממש הקסימו אותו.

הוא נכנס עם חברו ועם המתווך לראות דירות. הקומה הראשונה היתה מטונפת, מזוהמת ומלוכלכת (המחירים היו בהתאם) והם פסלו אותה על הסף. הקומה השנייה היתה מעט יותר נקיה, אבל עדיין לא לטעמו. גם השכנים נראו… איך נאמר בעדינות… לא מסבירי פנים…
בקומה הרביעית, לעומת זאת, כבר הזמינו אותם לשתות קפה, הדירה היתה, לא נקייה, אבל מניחה את הדעת. יואב, במוחו האנליטי, קלט מייד את ההיגיון שככל שעולים יותר, כך הדירות והשכנים נעשים ידידותיים יותר והוא מיד שאל את המתווך אם יש דירה פנויה בקומה האחרונה של הבניין – קומה 9. בתגובה המתווך עזב אותם בזעם, החבר רץ אחריו לקרוא לו ויואב נשאר לבד.

הוא החליט לעלות לקומה התשיעית ולבדוק את סודותיה.

מאחר והמעלית לא עבדה (תוך שבוע צריך לתקן אותה), עלה ברגל וגילה כמה עובדות מעניינות על הבניין הבלתי רגיל הזה…

בלי ספוילרים מיותרים, רק נספר שבקומה התשיעית הוא פגש בחור נחמד בשם אליעזר, שלוקח אותו למסע.

המסע מוציא את יואב משיווי משקלו ומעיף אותו למקומות רחוקים (עד ירושלים אפילו) גם פיזית וגם נפשית.

הוא עובר טלטלה רגשית ומתחיל לשאול שאלות שהן מעבר לקו האופקי של החיים, אלא גם לקו האנכי שלהם… מבולבלים ? גם אני לא ממש הבנתי בהתחלה מה קורה שם, בסיפור הזה. לאט לאט הדמות השטוחה והיציבה של יואב, שנוסעת בבטחה על מסילת החיים בקו ישר ואין סופי, מתחיל להתעגל והפסים לוחים אותו למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה.

איך ? צריך להתחיל עם עץ של פרי החושחש וללכת לחנות חומרי הבניין ולקנות ערימה גדולה של דבקים – מכל הסוגים. כל סוג של דבק מדביק בצורה אחרת, בחוזק אחר ובגמישות אחרת את אבני הבניין של החיים…

טוב. אני מאמין שבשלב זה אתם מרגישים שני דברים : קודם כל אתם מבולבלים, ומעבר לכך – סקרנים להבין על מה אני מדבר.

אז – רן ארהרד – הבניין בתחנה המרכזית.

קריאה מהנה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s