זה גדול להיות קטנטן – ביקורת קריאה

בעבר כבר שיתפתי את "השיטה" שלי לקריאת ספר ילדים לקטנים שלי – קודם כל אני קורא את הספר בעצמי ורק אחר כך מעביר אותו לילדים לאישור סופי.

אני ממש מצטער לומר שאת הספר הזה היה לי קשה להעביר.

גם אם נעזוב את הבעיה המגדרית בספר, שבו אמא וסבתא מוציאות מהגן ומבשלות ואבא וסבא קונים מתנות (אני לוקח את הילדים לבית הספר כל יום ולפחות חצי מהשבוע מוציא אותם)…

החרוזים מאד נחמדים אבל לבתים חסר משהו. חסר את ה- ומה קרה אחר כך? הבתים של השיר קצרים מדי והדפים עוברים מהר מדי. כשאני בבית הבא אני כבר שכחתי את הבית הקודם, וחבל.

לקח לי מספר ימים לסיים את הספר. כל פעם התחלתי מחדש וממש הכרחתי את עצמי למשוך עוד ועוד.

החלטתי בכל זאת לתת את הספר לנדב שלי (בן 6 – כיתה א' וקורא שוטף). מעבר לכך שהחרוזים היו לו מסובכים ומורכבים מדי, הוא השתעמם מאד מהר וכבר ראיתי שהוא "הולך לאיבוד" אחרי שניים – שלושה עמודים.

אז חבל – אני בטוח שהגב' יהודית שרייבר היא סבתא נפלאה, חמה ומעניקה את כולה לנכדים (ואת זה אני אומר בלי טיפה אחת של ציניות), אבל דווקא בספר שאמור להראות את נקודת המבט של הילד היא חוטאת בחריזה מסובכת מדי עבור ילדים – ומצד שני, הכתיבה נראית, על פניו, כאילו הספר מיועד לילדים בני 4 ואף פחות מזה.

הציורים של בעז פיין מקסימים לדעתי וגם מתאימים לשירים. רק השירים, לא ברור לאיזה גיל הם מתאימים…

אז זאת אחת הפעמים הבודדות שאני ממש לא ממליץ על ספר ילדים.