טיפול נמרץ

זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם על הצלקות שלי ?
אז באמת יצאתי עם המון מזל מהתאונה הזאת. אני ממש נחשב 'נס רפואי'… כן, אני יודע – אני מודה בתור התחלה לפראמדיק מועווייה כבהא ולנהג האמבולנס דרור ששון שנלחמו עלי, אחרי שכבר קיבלו אישור בקשר להכריז עלי כ…מת (!), אני מודה לרופא בבית החולים 'תל השומר' שהזעיק את פרופסור מרטינוביץ' ביום שישי באמצע הלילה לדחוף לי איזו זריקה נסיונית שעולה 5,000$ בערך (בסוף קיבלתי 3 כאלה)… אני מודה לד"ר דניאל סימון ז"ל, מנהל מחלקת הטראומה, שטיפל בי במסירות ולכל הצוות הרפואי. אני מודה לאשתי שישבה לידי כל יום כל היום וטיפלה בי ואני מודה לאגף התנועה במשטרת ישראל על העזרה והתמיכה ולמפקד שלי – דודו בוהדנה (עוד נחזור אליו).

אה.. רגע, שכחתי להגיד שבאותו זמן שרתתי ביחידת האופנועים של אגף התנועה במשטרת ישראל, והאופנוע שאיתו התרסקתי היה אופנוע משטרתי.

אז אחרי התודות, מתברר שבמשך שבועיים הייתי במצב של מורדם ומונשם – מאחר וכל פעם שהעירו אותי התפתלתי מכאבים גם עם כמויות אדירות של משככי כאבים, החליטו להחזיר אותי לישון שוב.
מה שכן התברר לי (בדיעבד), זה שבפעמים שכן הייתי ער עשיתי המון שטויות – כמו למשל להוציא צינורות שהיו מחוברים אלי לגוף – נאלצו לקשור לי את הידיים, אבל גם זה לא עזר… ניסיתי לדבר ולתקשר אבל זה ברוב הפעמים לא הצליח… מילאו אותי במורפיום, מה שגרם לי להזיות מטורפות על מגדלים ויריות עם פצועים, יחידות משטרה מיוחדות שמתמקמות לי ליד המיטה וטלוויזיה שמפריעה לי לישון… על אבא שלי שתופס פושע מבוקש (?)… בקיצור – אקשן, אקשן ועוד קצת אקשן (ברוך ממציא המורפיום). בסופו של דבר, רק אחרי שקיבלתי אפידורל (להריוניות שבינכן – אני איתכן) הצליחו להעיר אותי מבלי שיכאב לי (הרבה) והצליחו להשאיר אותי ער. מתברר שבדרך גם חטפתי דלקת ריאות וחום הגוף שלי הגיע ל- 40 פלוס… לירון (זוגתי שתחיה) מרחה אותי באלכוהול על מנת לצנן את גופי והביאו מאווררים גדולים כדי שיקררו את האוויר מסביב.
הספקתי המון בשבועיים… והקטע הרע הוא שאני לא זוכר כמעט כלום – הכל זה מסיפורים שסיפרו לי או אולי אפילו דברים שהמצאתי אחר כך… מאחר והייתי עדיין תחת השפעת המורפיום, המציאות והדמיון התבלבלו לי לא פעם… אני זוכר שפעם אחת הגיעה אלי מישהי ועם חיוך ענק שואלת אותי מה שלומי ואיך אני מרגיש… הדבר הראשון שעלה לי לראש היה "שכבנו פעם ?" – כן… סיטואציה לא נעימה בהחלט, במיוחד שהמישהי הזאת היא אחות טיפול נמרץ… אה… ולמי שתהה – לא שכבנו.

אבל הדבר הראשון שאני מאמין שאני באמת זוכר היה, אחרי שהתעוררתי ראיתי את דודו (איש יקר, זוכרים אותו מהתודות?), והמלים הראשונות שאני זוכר שהוצאתי מהפה (בטוח שהיו עוד הרבה לפני), אבל מה שאני זוכר היה – "תשמור לי על האופנוע, אני יוצא מכאן עוד כמה ימים וחוזר לרכב"… YEAH… RIGHT… לא ממש… אבל זה מה שאני זוכר.
מעבר לכך הייתי בטוח שכל יום מעבירים אותי ממקום למקום במחלקה, ומה שהטריד אותי זה שאני לא זוכר את ההעברה. היה לי לידי מכשיר מעולה. היה לי כפתור ויכולתי כשרציתי, ללחוץ עליו ולקבל מנה של מורפיום כדי להעביר את הכאב… נשמע טוב נכון ? אז זהו, שאליה וקוץ בה – יכולתי לקבל  מקסימום של מנה אחת בשעה, לא משנה כמה לחצתי… והמכשיר המניאק (סליחה על הביטוי) ספר לי גם את הלחיצות שהלכו 'על פארש'… אז לא לחצתי! עד שבא רופא ושאל אותי אם לא כואב לי… לא הבנתי מאיפה הוא הגיע ומה הוא רוצה ממני לכל הרוחות ואז הרופא הזה התחיל לצעוק עלי… הוא צעק שאם אני לא לוחץ הם לא יודעים כמה כואב לי… שלא יגבילו אותי למנה בשעה ואז הם יראו כמה אני לוחץ…
הימים עברו עלי כשאני מדבר בבהירות בחלקם ובחלקם האחר אני בהזיות (רובן חיוביות). גם משפחה וחברים שבאו לבקר ראו אותי בכל המצבים האפשריים. בכל הזמן הזה, הדבר שהכי הפריע לי היו הצפצופים של כל המכונות. הייתי ממש במעבורת חלל – מוקף במכונות עם אורות וצבעים וכל מכונה מצפצפת בזמן אחר, בצליל ובקצב שונים.

הלילות היו הכי קשים – לילות שבהם לא נרדמתי (או שגם זה היה הזיה מטורפת)… לילות שהזיתי את האחות מרכלת עלי עם אמא שלי… שמעתי את הצפצופים שמגיעים מהמיטות שלידי… אפשר לצאת מטורף מלילה כזה…

ואז החלטת שאני עוזב את המחלקה! זאת היתה החלטה משותפת שלי ושל הרופאים, אבל הגענו להסכמה בסיסית על הכיוון הכללי של השחרור שלי מהמחלקה.

אהבתם ? אתם יכולים לפרגן… לא אהבתם ? אני אשמח לתגובות…