משהו בלי כותרת… אולי התחלה חדשה

באמת שיותר מדי זמן לא כתבתי על משהו רציני. פוסטים של צרכנות זה נחמד… אבל לא מספק את יצר הכתיבה האמיתי שלי… זה שבא מבפנים, מהליבה של ה- 'בפנוכו'…

על מה לכתוב ? יש המון דברים שאפשר לכתוב עליהם – קודם כל אנחנו כבר שלושה שבועות במלחמה בעזה עם לא מעט הרוגים ועוד יותר מזה פצועים, יש את יום ההולדת התשיעי של שקד שמגיע ומתקרב במהירות (שיואו – היא גדלה מהר הילדונת) וצריך לקנות מתנות ולעשות מסיבה (אירוע – היום כבר לא עושים מסיבות, עושים אירועים – ורצוי גם שיהיו מושקעים בכמה אלפי שקלים טובים), יש את נדבי שהחליט להתחיל את גיל ההתבגרות שלו בגיל 5 וחצי ואפשר לספר גם על זה, יש את קובי, שאני כותב את סיפוריו באתר 2Bdaddy – שהתחיל מזיכרון קטן והמשיך דרך תחת הכותרת 'מיומנו של קובי'… בקיצור – לא ממש חסר על מה לכתוב.

אבל מה… כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות… ולא ממש בא לי, לא מרגיש לי לכתוב על משהו…
כאילו הראש הלך למקום אחר ושני המקומות האלה, שמהם יוצאות המלים (הלב והראש) תפסו לעצמם איזה חופש גדול כזה והחליטו לעשות לי 'דווקא' (עם אצבע משולשת מול הפנים) ולא רוצים לתת לי לכתוב.
גם האצבעות, שריחפו על המקלדת והקלידו, כמעט לבד, מרגישות לי כבדות כאלה וכל מילה שאני מוציא מהן דורשת השקעה וכח.

אז על מה אני אכתוב ?

הכי פשוט, נראה לי, זה לכתוב על זה שאין לי מה לכתוב. זה פוסט שאפשר לכתוב אותו פעם בעשר שנים. רק אחרי עשר שנים אני יכול להרשות לעצמי לומר שאין לי כלום בראש ואני לא מסוגל לזרום עם כתיבה.
אני חושב שאם פוסט כזה מגיע לבן אדם בתדירות גבוהה יותר, הוא הופך להיות… לא משנה… אבל משהו אחר! לא בלוגר, לא סופר, לא משורר… משהו אחר.
יש לי הגדרות מאד ברורות למי הוא בלוגר ומי הוא לא (שלא ניכנס אליהן כרגע… אולי בפוסט הבא).

אז מה ? שנתחיל מההתחלה ?

שלום, קוראים לי איל ואני (בין השאר) פגוע ראש.
לפני 9 שנים (18 בנובמבר 2005) עשיתי את הדבר שאהבתי הכי בעולם, הדבר שעשיתי כבר שנים ועברתי קורסים על מנת להתמקצע בו ולשאוף להיות הכי טוב שאני יכול – רכבתי על אופנוע…
אני לא יודע מה קרה וכנראה שאני גם לעולם לא אדע מה היה שם, אבל בסביבות השעה 10 וחצי בלילה, זה היה יום שישי, נגמרו לי החיים כמו שאני מכיר אותם, או כמו שהכרתי אותם עד לאותו רגע.

התעוררתי שכוב על מיטה במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים תל השומר כשמסביבי מכונות מצפצפות ואני כבול למיטה באינספור חוטים, כבלים וצינורות… התרסקתי עם האופנוע…
ריסקתי לעצמי את כלוב הצלעות, כתף ימין ושתי חוליות בצוואר. אבל הפגיעה הקשה מכולן היתה הפגיעה בראש.

שלא תבינו לא נכון – מי שמסתכל עלי לא יכול לחלום אפילו שעברתי איזו שהיא תאונה או חוויה מצמררת כזאת…
אני צוחק ואומר שכל הצלקות (החיצוניות) שלי נעשו בבית החולים ומהתאונה יצאתי בלי פגיעה… בלי פגיעה הנראית לעין… אני נפגעתי בראש וזה שינה לי החיים…

 

טוב, בשלב זה אני אעצור ואלך לנשום קצת אוויר.
את ההמשך אתם יכולים לקרוא בפוסטים הראשונים שלי או בפוסטים הבאים שלי… והם יבואו.
יכול להיות שזה מה שאני צריך עכשיו – לסדר את הראש בחזרה… יכול להיות שנסחפתי ליותר מדי ערוצים והגעתי למים רוגשים ורועשים ואני צריך לחזור לזרם האיטי והרגוע של אותו אפיק צדדי.

אז עד הפעם הבאה… ניפגש על החוף.