מי אשם ?

 

אני הולך לשחוט פה כבשה קדושה. הפוסט הזה לא יהיה קל ואני בטוח שאני אקבל עליו קיתונות של קיטור. אבל אחרי מספר ימים שאני מתחבט עם עצמי, אחרי שבתאריך 25/6 קראתי את הפרסום של בן כספית על סיכום החקירה של גלעד שליט, באמת שהדבר הדיר שינה מעיני.

דוד בן גוריון נאם בכנס סגל פיקוד כללי, הקריה, ב- 2 ביולי 1963 ואמר, בין השאר – "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך…"

האם המפקדים באמת ראויים ? האם צה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון, באמת ראוי ויכול לקחת על עצמו את גורל הנערים ?

האם כל מה שמשפיע על שיבוץ התפקיד הוא כושר גופני ופרופיל רפואי ? האם הערכה נפשית יכולה ליפול 'בין הכיסאות' ולשלוח ילד שלא מתאים, מבחינה נפשית, להיות לוחם, לשרת בחייל קרבי ? האם צה"ל פושט רגל ?

או שמא החייל עבר את המבדקים והצליח לשטות במערכת ? (דבר שלא נראה הגיוני במקרה זה).

אני חושב שבן כספית אמר הכל. הוא לא השאיר לי הרבה מקום לכתיבה… אני סתם צריך לפרוק מעל הלב את ה… דבר הזה שיושב עלי… איך ה- 'גיבור', ה- 'ילד של המדינה' הפך לפתע לסוג של פחדן מוג לב שנחלץ בעור שיניו ממוות בטוח, אחרי ששרד רימון שנזרק לתוך צריך הטנק (וגם זה בגלל שהאפוד שלו היה תלוי על הכיסא במקום עליו. איך חייל, בגזרה 'חמה' לא מקשיב לתדריך ('מתעפץ' בשפת השריונאים), אין לו מושג אילו כוחות פועלים בגזרה, במיוחד כוחות מיוחדים (צוות 'יהלום' של הנדסה קרבית)… הבן אדם ישן בשעה שהוא אמור להיות ער בכוננות. מבחינתי זוהי שבירת שמירה ובעצם 'זריקת זין' (סליחה על הביטוי) על הצבא, הגדוד, הצוות (של הטנק) והמשימה אותה הוא נשלח לבצע.

אני מסכים ששגרה זה דבר שוחק. אני מסכים שעוד לילה באותו מצב מביא להרגשה (המאוד ישראלית) של 'לא יקרה כלום'… אבל כן קרה! ואותו 'ילד של המדינה', אותו 'גיבור' לכאורה פשוט בגד בכל העקרונות שצה"ל דוגל בהם, מאמין בהם ומחנך אליהם. ואני לא אתחיל לפרט אותם כאן, רק אגיד שהראשון הוא 'הפקרת נשק' (לכאורה)…
שליט ישב לו בעזה, עבר מבית לבית, ראה טלוויזיה ואפילו היה לו אינטרנט בשלבים מסוימים… מלון 3 כוכבים בעזה… בזמן שבארץ הוריו (שאני בטוח שרצו לעשות הכל כדי להביא לשחרורו) ועוד כמות בלתי מבוטלת של אזרחים ערכו עצרות, מחאות, הפגנות ועוד כהנה וכהנה סיבות למסיבות כדי להביא לשחרורו.

כאב לי על המשפחה. באמת שכאב לי – הבן שלהם נמצא רחוק והם אוהבים אותו ללא תנאי ולא משנה מה הוא עשה (או לא עשה). אבל ראש ממשלה ושר ביטחון לא יכולים לקרוא לו 'גיבור'! כי הוא לא! באותה נשימה אני אזכיר את שני הלוחמים האחרים שהיו בטנק – מפקד הטנק והטען, שאולי טעו בשיפוט, אבל כן יצאו להילחם ולצערנו מצאו את מותם באותו קרב מול המחבלים.

נכון שהפוסט היום הוא אמוציונלי, אבל עכשיו אני משאיר את הבחירה בידכם, הקוראים – לחשוב שוב על 'הבן שלנו' ששב משבי החמאס תמורת מספר בלתי מבוטל של מחבלים, שחתמו על הבטחה לא לחזור לדרך הטרור, אבל התקבלו בכבוד מלכים ורובם כבר מתכננים (או ביצעו כבר) את הפיגוע הבא כנגד ישראלים ויהודים.

 

אז אני שואל שוב – מי אשם ? אנחנו ? הצבא ? המדינה ? המשפחה ? החייל עצמו ?