הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד

בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים בספרים על משפחות "אחרות", בעיקר ספרי ילדים.

הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד

נראה לי שדווקא לילדים פחות מפריע אם לילד יש שני אבות, שתי אימהות, הורה אחד או הורים נפרדים… אנחנו, ה-"מבוגרים", מסתכלים על זה בצורה הרבה יותר… אמממ… איך נקרא לזה… "עקומה" (זאת המילה היחידה שאני מוצא)… הילדים הרבה יותר סתגלנים מאיתנו.

הקראתי את הסיפור לנדב (בן 5 וחצי), הוא מאד אהב את הציורים החמודים ורק שאל, כדי להיות בטוח, "שתי אימהות?"… והמשיך להקשיב לסיפור.
הפריע לו שלצב יש 2 אימהות ולא אמא ואבא. הילד גיא, שגם לו היו 2 אימהות, לא ריגש אותו בכלל.
גם שקד (בת 9), קראה את הסיפור וממש לא התרגשה מהזוגות החד מיניים (או חד מיניות בסיפור הזה) שהופיעו שם.

תכלת וגיא

הבעיה היא לא הילדים – ברגע שהם רואים שאנחנו לא עושים עניין מהמיניות של ההורים, גם הם לא יעשו עניין מזה ויזרמו איתנו.

אני מאד אהבתי את ההאנשה של הצב הקטן שרצה לגדל לעצמו ילד מחמד, הרעיון פשוט פנטסטי. גם משחק המחבואים עם חיות קטנות אחרות… ציורים, כמו שאמרתי, נפלאים.

אני מתנצל שיוצא שאני "נופל" דווקא על תהילה גולדברג הסופרת, אבל אני באמת מאמין שיש מספיק ספרי ילדים על משפחות "שונות" או "אחרות" וצריך דווקא ספרים למבוגרים יותר, אלה שלוקח להם קצת יותר זמן לעכל את השוני מהדפוס "הנורמלי" (במרכאות כפולות ומכופלות).

סף הכל זהו ספר חביב מאד שזורם באופן שוטף וכמו שנדב אמר בסוף – "ספר נפלא"… מבחינתו – וזה מה שנחשב בשורה התחתונה.