המלוליה – זיכרון מן העבר

כשהייתי צעיר (לא שעכשיו אני זקן – אז כשהייתי צעיר יותר), היה לנו מקום כזה, שהוא רק "שלנו" – למקום הזה קראנו "המלוליה" על שם החבר שהמקום היה שייך לאביו – מלול.

המלוליה היתה בעצם שלוש מכולות בצורת "ח" עם שער נעול על שפת הים.

היינו נפגשים שם הרבה – אחרי יום עמוס פעילות בים ולפני יום פעילות בים. באמצע הלילה ובאמצע היום. שותים אלכוהול (רחמנא ליצלן – בני עשרה שותים אלכוהול ?!), מעשנים סיגריות (מי שעישן) ובכלל מעבירים שם זמן איכות עם החבר'ה.

כל זה היה מזמן – כשהיינו בני עשרה. מאז הספקנו לסיים תיכון, להתגייס לצבא, לטייל, ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ולמצוא את הדרך שלנו בחיים – כל אחד בבועה הקטנה שלו.

הקשרים בינתיים התרופפו – שלא לומר התמוססו. מי בצורה טבעית, מי בצורה נעימה ומי בצורה נעימה קצת פחות.

חלק מהחבר'ה פגשתי באירועים כאלה ואחרים, חלק עברו לגור לידי ועם חלק אני בקשר טלפוני.

סך הכל – כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזאת, זו היתה תקופה טובה עם חבר'ה טובים.

לצערי יש לי מעט מאד תמונות מהתקופה ההיא – התקופה שלפני המצלמות הדיגיטליות והסלולרים.

*

יום אחד, בעודי משוטט במרחבי האינטרנט האינסופיים וביניהם גם בפייסבוק, שהפך לכלי תקשורת מרכזי בחיים של רוב האנשים שאני מכיר (אישתי עדיין מסרבת להתחבר לעולם הוירטואלי הזה), מצאתי את אותו מלול (וגם עוד כמה אנשים).

אחרי תקופת מה יצרתי קשר עם… אישתו (?!)

לא ! זה ממש לא מה שאתם חושבים – תכננתי טיול לצפון ביום שבת למשפחה ופתאום ראיתי את "המלולית" – בפייסבוק מגיבה על משהו שכתבתי.

מאחר והם גרים באזור הצפון – בכיוון הטיול המתוכנן, אמרתי לעצמי – למה שלא ניפגש עם האיש ומשפחתו "ונחזיר עטרה ליושנה"…

קצת צ'אטים, טלפון או שניים והוחלט לבטל את הטיול ולהגיע למלולים ביום שבת באזור הבוצוריים (בוקר צהריים) לארוחה בשרית – על האש.

*

יום לפני קפצנו לסופר לקנות שתיה ואשתי שתחיה הכינה עוגת שוקולד מעלפת.

קימה בבוקר ותוך כדי משיכת זמן, ארוחת פנקייקים, הכנת רוטב לעוגה (אמון ע"י נדב) ונסיעה צפונה.

*

40 – 50 דקות נסיעה בכביש המהיר ביותר במדינה (שלא יגידו שאני עושה פרסומות) ה- GPS מוביל אותנו בדיוק עד הבית.

שנים שלא ראיתי את האיש הזה ופתאום – יש לו אישה וארבעה ילדים… וואו, חתיכת הספק.

מיד איך שאנחנו מגיעים הילדים מוצאים שפה משותפת ונעלמים לנו. אנחנו מקשקשים קצת ונזכרים בעבר ומתחילים לעבוד על המנגל (כלומר – הוא עובד על המנגל ואני מצלם).

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מגיע ! גשם ! מה ? מי ? איך ? איפה ? אמצע מאי ויורד גשם ?!

אוחזים בקרנות המנגל ומעבירים אותו לחנייה. שם ממשיכים "למנגל" ומתחילים להוציא את הבשר – מתחילים כרגיל עם הילדים – נקניקיות משופדות ושיפודי פרגית, כמה קבבים ואנטריקות שמגיע בדיוק במידה.

אחרי האוכל הילדים התפנו להם למשחקים ואנחנו משוחחים קצת (כדי להוריד את האוכל). עולה רעיון ללכת ולטייל בטיילת החדשה שבנו להם (ממש ליד הבית) שממנה נשקף נוף מדהים של יער אורנים מצד אחד ומהצד השני גגות ירוקים ומאחוריהם הרים.

גני משחקים בכל מקום והילדים נהנים ולא רוצים לחזור הביתה… אבל מה לעשות, השעה מאוחרת ויש בית ספר וגן למחרת – נכנסים לאוטו, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש – אולי גם עם עוד כמה חברים מהעבר, ומדרימים הביתה. הילדים נרדמים תוך דקות ואנחנו מגיעים עייפים ומאושרים.