מיומנו של אבא אלים

"שלום, קוראים לי משה ואני אב אלים"…

ככה התחיל לו המפגש השבועי שאליו נאלצתי להגיע בעקבות פסיקת בית משפט – 'טיפול התנהגותי' קראו לזה… איזה חארטה!

*

אני אלים ? אני ?! נכון שאני מרים את הקול מדי פעם על הילדים – אבל אלימות ? אני ?! אין מצב!

וגם כשאני כבר צועק זה בגלל שאני מתרגז – כי הם מרגיזים אותי!

הקטנים האלה יודעים בדיוק על איזה עצב לנגן ומה להגיד ואיך לעשות כדי לעצבן אותי. וכשהם מעצבנים אותי – אז אני מתעצבן !

אז מה אני כבר עושה ? צועק עליהם קצת ? אף אחד עוד לא מת מקצת צעקות.

וזהו. לא יותר מזה… בערך… יצא לי איזה פעם פעמיים לתפוס את הילד מהצווארון ולהצמיד אותו לקיר… אבל לא השתמשתי באלימות! קצת כח, כדי שידע שאם אני אחליט להרביץ לו (ואני לא), אז שידע שאני יותר חזק ממנו ואם אני אחליט (ואני לא) להרביץ – זה יכאב. אבל אני הרי לא מרים ידיים על הילדים שלי – מה ? אני אלים ?!

חוץ מזה, ילדים צריכים משמעת! אם הילד ילך ויעשה מה שהוא רוצה הוא יצא פרזיט בלי ערכים ואחד הערכים זה 'כבד את אביך ואת אימך…' אז שילמד לתת לי כבוד ! כי אם הוא לא ייתן לי כבוד, אני כבר אראה לו מאיפה משתין הדג.

והוא גם נותן דוגמה רעה לאחותו הקטנה שלומדת ממנו ומעתיקה כל מה שהוא עושה (היא ממש מעריצה אותו). אז שתלמד ממנו לתת לי כבוד. כי היא לוקחת את החוצפה שלו צעד אחד קדימה.. הה.. צעד אחד ? שלושה צעדים קדימה. היא מאז שנכנסה לגן עירייה נהייה לה פה ג'ורה והיא יודעת שאני ואמא שלה לא אוהבים שמדברים לא יפה אז היא עושה בכוונה! אז עשיתי מה שהבטחתי והכנסתי לה סבון לפה כדי לשטוף לה אותו. מאז היא כבר לא מדברת לידנו לא יפה.

אם יש משהו שאני מלמד את הילדים שלי זה שהבטחות צריך לקיים ואם אני מאיים במשהו, אני לא יכול לסגת ממנו – הם ישר יתפסו את זה כנקודת חולשה שלי ואז הלך לי כל כח ההרתעה – אז אם אני מאיים שאני אשטוף לה את הפה במים וסבון – אני עושה את זה. שתלמד – איתי לא משחקים ! אני לא חבר שלה ! אני אבא שלה – והיא תיתן לי את הכבוד המגיע לי בתור אבא !!!

*

אז אחרי שהגדול שלי (בן 9) כמעט שרף את הבית כי הוא הדליק נייר מגולגל (4A) וניסה לעשן אותו – כנראה שבלי כוונה דחפתי אותו קצת חזק מדי (הייתי גם ככה עצבני – עבר עלי יום קשה בעבודה) והוא הגיע לבית חולים עם זעזוע מח מהמכה בקיר…

פתאום התחילו להאשים אותי שאני אבא מתעלל ושאני אלים… אני ? אלים ?! אני לא פוגע בזבוב. במקום שיש מכות אני מתרחק לכיוון השני. הייתי בכלל ג'ובניק בצבא. אני ואלימות זה שני עולמיות שרחוקים אחד מהשני כמו מזרח ומערב.

ואז הגיעה מישהי מהרווחה והגיעו שוטרים ולקחו אותי לחקירה… איזה ביזיון – אני בחדר חקירות… למה ? מה כבר עשיתי ?! זה לא שאני מוריד חגורה על כל צעד ושעל ודופק בילדים שלי מכות רצח…

אז בגלל שיש לי עבר נקי שחררו אותי למעצר בית אצל אח שלי – רחוק מהילדים. אני בחיים לא הייתי יותר מיומיים בלי הילדים שלי. הם הדבר שאני הכי אוהב בעולם.

הביאו אותי מול שופט שדיבר מלא שטויות על המצב בארץ היום ועל התעללות בילדים… (איך זה נוגע לי?) ואז הוא הכריח אותי ללכת לפגישות המפגרות האלה של שליטה בכעסים או איך שלא יקראו להן.

היום אני כבר אחרי חמישה מפגשים ואני עדיין לא מבין מה אני עושה שם – איך אני קשור לכל הגברים האלימים האלה ? רובם גם ככה משכונות מצוקה, עבריינים כאלה, ערסים אנאלפבתים. מה לי ולהם ? אני עם תואר, עבודה בהיי-טק, גר בבית פרטי עם גינה. אצלי אין מעגל אלימות. הילדים שלי מסתובבים רק עם ילדים טובים. אם הם מביאים הביתה מישהו שלא נראה לי – ישר אני אומר להם שיפסיקו להיות איתו בקשר (אחרת חבל להם על הזמן).

*

אז בסדר, נשחק את המשחק שלהם – אני אלך לפגישות המעאפנות האלה, אני אגיד שאני חרא של אבא, הם יחתמו לי שהייתי נוכח וזהו – אני אחזור הביתה אפילו בלי רישום פלילי (מה ? אני עבריין ?).

*

אז עד שתסתיים לה החצי שנה של המפגשים אני משחק אותה ראש קטן, רק שלא יבואו לי הילדים עכשיו באיזו יציאה שלא במקום, כי אני אראה להם מה זה – בגללם אני צריך ללכת ללמוד בכעסים שלי ?! אני שולט יופי בכעס שלי. שרק יחכו שתסתיים החצי שנה הזאת…

*

*

כל קשר בין הסיפור למציאות הינו מקרי לחלוטין.

על פי המועצה לשלום הילד, בשנת 2010 אותרו 3,654 מקרים של אלימות במשפחה בקרב ילדים…

 אתר המועצה לשלום הילד

חייבים להפסיק את מעגל האלימות !