צילום – לא מה שחשבת

"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.

מחשבה אחת על “צילום – לא מה שחשבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s