אני מכור !

זהו. הגעתי להכרה.

אני לא צריך שכולם יקומו ויגידו ביחד "We love you eyal".

אני לא צריך שיטפחו לי על השכם וינסו לתמוך בי.

זה ממש לא יעזור!

אני מכור !

ההתמכרות שלי התחילה בגיל 16 בערך. אז נכנסתי בפעם הראשונה לעולם הזה – המיוחד, השונה.

אבל אז עוד לא הרגשתי שאני מוכן – גם הדילר לא הסכים – "אתה צעיר מדי" הוא אמר.

אז בגיל 18 ושבועיים (אני כבר גדול) סוף סוף עשיתי את זה.

הקעקוע הראשון שלי.

איזו התרגשות.

אני זוכר כל דקירת מחט וכל טיפת דם שנזלה ונוגבה בידיו האמונות של רונן (שלצערי כבר לא עובד היום באיזור – אם בכלל).

אפילו לא ידעתי אז למה עשיתי דווקא את הציור הזה – אולי בגלל ששמעתי באופן קונסטנטיבי את הלהקה (MANOWAR) ומאד אהבתי והתחברתי לשירים שלהם (נו טוב – ילד בן 18 – מה לעשות).

ת'ור היה אל הברקים הנורדי (כמו שליוונים ולרומאים היו אלים – זאוס והרקולס, גם לעמים הנורדים היו אלים). בכל פעם שהוא היכה בפטיש נוצר ברק. אביו היה אודין (המקביל של זאוס) מלך האלים ואחיו היה לוקי. עד היום, למי שלא יודע, יום חמישי באנגלית נקרא Thursday או בתרגום – Thor's day היום של ת'ור.

אני זוכר את התגובה של אבא שלי כשהראיתי לו אותו בפעם הראשונה : " אבל למה כזה גדול?!". וזהו.

נכון שמאד השתדלתי ללכת בבית עם חולצות בעלות שרוול, אבל ההרגשה שהוא שם לא הרפתה ממני.

וזה לא רק שהוא שם – הוא לבד… הוא צריך חבר…

אז בגיל 19 וחצי הוספתי לו חבר "קטן" על הצלעות

מאחר והייתי בצבא, לקח לי שנה וחצי לסיים אותו.

אבל הרגשתי מאד שלם איתו – השאמאן שמחזיק ביד את ה- Deamon's Hand. אבן קסומה שהפכה אותו למפלצת ברגע שהוא השיג אותה. בתמונה לא רואים אבל היד המחזיקה את האבן היא בצבע ירוק והאצבעות הן לא אנושיות…

לא תמיד כשהגעת למטרה אתה שלם…

סיימתי את הצבא והמשכתי עם החיים הפרטיים.

בינתיים גם היתה לי חברה תקופה לא קצרה שיחסה לקעקועים היה דווקא חיובי.

בגיל 24 נראה לי שהגיע הזמן לעשות עוד אחד !

אבל עכשיו צריך לעשות משהו מיוחד… לא עוד קעקוע "קטן" "רגיל", משהו שיתפוס מקום של כבוד על גופי המתמלא (בקעקועים).

באותה תקופה היה לי פטיש לדרקונים – אותם יצורים מרהיבים וקסומים – שליטי העולם הדמיוני.

סניף של חנות קעקועים חדשה שנפתחה במרכז העיר משכה את עיני ובאתי "רק להסתכל".

הצייר שישב שם בעל ידי זהב צייר לי בדיוק את הדרקון שרציתי –

וזאת התוצאה :

עכשיו הרגשתי "מקועקע אמיתי".

היו לי שלושה קעקועים לא קטנים שכולם מסמלים דבר זה או אחר.

בגיל 26 התגייסתי למשטרה – ליחידת אופנועים.

בכלל, אופנועים היו אצלי הרבה מאד זמן ואני חושב שרכבתי "לא רע". גם תגובות חיוביות של חברים הרימו לי את האגו.

אז חשבתי לעצמי שאני צריך איזשהו קמיע שיגן עלי (הרי אופנועים זה דבר מסוכן, ואני רכבתי בממוצע 400 ק"מ ביום).

הקעקוע הבא היה על החזה, על מפתח הלב – הסימן הסיני של Protect.

למי שישים לב – לקעקוע אין קווי מתאר.

אחרי שעשיתי אותו הוא נראה לי קטן מדי ובודד, אז הוספתי לו (איך לא) – דרקון מסביבו.

האם הקעקוע עזר ? אני לא יודע. כי כמה שנים מאוחר יותר עברתי תאונה קשה מאד עם אופנוע.

מי שתומך – אומר שבזכות הקמיע נשארתי בחיים.

מי שמתנגד – אומר שעברתי תאונה (קשה) אז הקמיע לא עזר.

יש פה דעות חלוקות לכאן ולכאן.

אבל – מאחר וירדתי מאופנועים (ואני לא יודע עד מתי), צריך איזשהו זיכרון מאופנועים…

ואיזה זיכרון יכול להיות יותר טוב מאשר… קעקוע של אופנוע –

אז בהזדמנות כשהיינו בחו"ל המליצו לי על חנות קעקועים טובה, נכנסתי לשם, והנה התוצאה :

התמונה אולי לא הכי ברורה אבל מה שמצוייר עליה זה מלאך המוות (RIPPER) רוכב על אופנוע.

הסימבוליקה היא שאני נלחמתי במלאך המוות (על אופנוע) וניצחתי אותו !

אני לא אומר שמחר אני חוזר לרכב על אופנועים. לא. אני אפילו ויתרתי על רשיון הנהיגה שלי לאופנוע.

אבל, אולי בעוד כמה שנים, אני ארכב לי לעבר השקיע על אופנוע… זה סתם חלום / פנטזיה תקראו לזה איך שאתם רוצים.

אחרי שניצחתי את מלאך המוות וחזרתי לחיים (אם אפשר לקרוא לזה חיים), השתניתי !

נהייתי בן אדם אחר לגמרי ממה שהייתי לפני התאונה. (זה מה שפגיעות ראש עושות).

נכון שאני מטופל ולוקח 1001 כדורים שונים ומשונים, אבל השורה התחתונה היא שאני השתניתי !

אז כדי להראות לאישתי היקרה כמה חשוב לי הקשר בינינו ועד כמה הוא חזק.

ציירתי על עצמי את זה :

זהו ציור שלי, עם עריכה קלה של דודי המקעקע, ובו מוצגים סמל של זכר ונקבה (אני ולירון) משולבים בתוך אינסוף. השמש מאחור היא גם רקע וגם אור וחום.

זהו, חשבתי שסיימתי עם הקעקועים לתקופה הקרובה, אבל כמו כל דבר טוב – גם זה נגמר בסוף. ועברנו תקופה מאד מאד קשה (אני לא אלאה אתכם בפרטים – למרות שאני בטוח שכמה קוראים צהובונים ישמחו לשמוע פרטים עסיסיים). מה שאני אגיד זה שהתקופה הנוראה הזאת יחסית מאחורינו – רבות תודות ללירון שלא ויתרה לי ולא ויתרה עלי.

אז לאות תודה ולזיכרון, הוספתי את הקעקוע האחרון (בינתיים) :

כאן אני מוחק את כל הדברים הרעים שעשיתי ללירון (DECIEVE) הסימן התחתון, ומחליט להיות אמיתי (TRUTH) – הסימן העליון.

אני מקווה שלא שיעממתי אותכם בסיפורי הסטוריית הקעקועים שלי.

אבל כמו שכתבתי בהתחלה – אני מכור… ואני כבר מתכנן את הקעקוע הבא והדבר היחיד שעוצר אותי – זה המחיר (קעקועים זה לא דבר זול) והתנגדות "קלה" של זוגתי שתחייה.

אבל כמו שאמרתי לאחד המקעקעים – הדבר האחרון שיעצור אותי מלהמשיך ולהתקעקע – זה חוסר מקום בגוף. 🙂

אז קודם כל – אני לא מצטער על אף קעקוע שעשיתי. גם לא על זה שעשיתי בגיל 18 וגם לא על זה שעשיתי בגיל 30.

אני מקווה שאני אמשיך להתקעקע וכל קעקוע יסמל לי עוד משהו שעברתי בחיים.

ועכשיו לשאלה הגדולה : מה תגיד לבת שלך (היא היום בת 6) כשהיא תבוא ותגיד לך שהיא רוצה קעקוע ?

זה מאד פשוט – אני אשב ואסביר לה את כל ההיבטים גם בעד וגם נגד. אני אסביר לה שקעקוע זה לכל החיים אבל אם היא תתעקש (וכמו שאני מכיר אותה – היא תתעקש) בגיל 16 אני ארשה לך.

חוק אחד בקעקועים (חוק שלי בכל אופן) – לא יורדים מהמרפקים ולא עולים מהצוואר. לצערינו היום במדינת ישראל ובעוד כמה מדינות מערביות "מפותחות" לא מקבלים מקועקעים בצורה יפה.

ודבר אחרון – אם הולכים להתקעקע – רק במכון מסודר ונקי. חבל לחסוך כמה שקלים ולקבל אחר כך מחלות שיקח שנים לצאת מהן – אם בכלל.

אז תתקעקעו ותהנו 🙂