נופש (?) באילת

אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"